לעת עתה נתניהו לא מעוניין בבחירות. לא בטווח זמן קצר של שלושה חודשים. הסקרים לא מבשרים לו טובות, אין לו הישגים דרמטיים להביא לבוחר בקמפיין בחירות. שואת 7 באוקטובר עוד טרייה בזיכרון הציבור, ואין מה להציב מנגד. דרוש ניצחון מוחלט – כזה או אחר – להשכיח בעזרתו את האסון, ובינתיים אין אחד כזה בנמצא.
החרדים. אומנם עד כה גבתה מהם דרמת חוק הגיוס מחיר מסוים בדמות של קרע פנימי, אך המחיר הזה בהחלט סביר בהשוואה לאלטרנטיבות. לא משנה כמה זעקו וכמה איימו מועצות הרבנים במכתבים למיניהם, כמה קבעו העיתונים החרדיים במאמרי מערכת כי אין מנוס מפירוק הממשלה. החרדים הם אלופים באומנות התמרון בין נראות למהות, בין הסיסמאות הבומבסטיות שנועדות ליצור רושם חיצוני לבין השגת המטרות הכי פרגמטיות שבעולם.
גם השבוע, בשיא המשבר, כאשר טובי הפרשנים הסבירו מדוע החרדים גמרו עם הגוש ועם ראש הגוש ומדוע הם מעדיפים את ספסלי האופוזיציה על פני חוק גיוס ושמירה על הממשלה, לא שינתה התפאורה את האמת שמאחורי הקלעים. והאמת היא שרוב החרדים פרט לאדמו"ר מגור ולנציגיו בכנסת לא רצו בחירות. בדיוק כמו שנתניהו לא רצה אותן – ואולי אף יותר ממנו.
בשיחות מסדרון אינטימיות אמרו חברי כנסת חרדים, אשכנזים וספרדים, בחצי־לחש כי הצבעה בעד פיזור הכנסת היא "לירות לעצמנו ברגליים". אולי המתווה לחוק הגיוס, כפי שגובש על ידי אדלשטיין והיועצות המשפטיות לוועדת החוץ והביטחון ולכנסת, אינו חלום חייהם של משה גפני ואריה דרעי, אך גם לגפני וכל שכן לדרעי ברור כי כל חוק עדיף על המצב הנוכחי של היעדר כל הסדר רשמי.
הפלג הקיצוני בקרב ההנהגה הרבנית ובראשו האדמו"ר מגור, מנהיגו הרוחני של שר השיכון והבינוי יצחק גולדקנופף נכשל הפעם במאמץ לגרור את יתר החרדים לשבירת כלים ולבחירות. הפרגמטיות גברה על הנוהג החרדי עתיק היומין להתיישר לפי הכי קיצוניים שבמחנה. הרוב הפרגמטי בש"ס וביהדות התורה מעדיף פתרון זמני שמקנה זמן ואפשרויות ודוחה את הקץ. בינתיים יישארו השרים וסגני השרים במשרדיהם עם תקציביהם ועם אנשי שלומם, יקדמו עוד פרויקט – וזה עדיף על פני הליכה אל הלא נודע.
ולא רק זה. טרם ברור מה יישאר מההסכמות שעליהן אמרו החרדים "כן" ליולי אדלשטיין ולייעוץ המשפטי אחרי שהקווים והעקרונות יהפכו למתווה מפורט ולחוק. אך כפי שהמסמך הזה נראה עכשיו, ניתן לקבוע בביטחון כי המתווה המסתמן לא באמת יוביל לגיוס חרדים, כפי שאולי מצפים האופטימיים שבינינו.
החוק, אם יעבור כפי שסוכם או קרוב לזה, יביא קודם כל בשורות למגזר. הסנקציות שמופעלות כיום ומייצרות לחץ כמו שלילת סבסוד מעונות יום וקצבת אברך יתבטלו מיד עם חקיקת החוק. יעד ה־50% גיוס בהחלט נשמע מרשים, אבל הוא חל רק על מחזור אחד ונמדד מתוך כלל הגילאים – כשבפועל מדובר בפחות מ־10% מקרב צעירי המגזר בגיל גיוס. גם הסנקציות האישיות שיחולו באופן מיידי על צעירים חרדים שיבחרו ללמוד בישיבות (איסור יציאה מהארץ, רישיון נהיגה, פגיעה ביוצאים לעבודה או ללימודים) – הן כאלה שהרבנים החרדים דווקא ישמחו בהן, והצעירים הלא מתגייסים ייאלצו להתמודד עם זה.
לצד האי־נוחות (המבורכת מבחינת הרבנים) ההישג המרכזי שבמתווה הוא תקציבי הישיבות שיחזרו מיידית. אם אחרי שנה לא תהיה עמידה ב־75% מהיעדים – יישללו התקציבים. מעבר ל־75% יישללו התקציבים באופן יחסי לעמידה ביעדים. יתר הסנקציות ייכנסו לתוקף כעבור חצי שנה, שנה ואף יותר, ולפי האסטרטגיה החרדית לדחיית הקץ ככל הניתן, אין מה לדאוג למה שיקרה – או לא יקרה – בעוד שנה. כידוע, נסתרות דרכי ה', והרווח הוא מיידי ומוחשי, אז כל ההחלטות שהתקבלו הן נכונות.
ראשי מפלגות האופוזיציה. גם הם בהחלט נמנים עם המרוויחים הגדולים מהמהלך, אף על פי שלכאורה התמונה היא הפוכה. הרי איך אפשר להגדיר כניצחון את הפלת החוק לפיזור הכנסת שמפלגות האופוזיציה העלו – והפסידו? ההסבר הרשמי שהאופוזיציה מספקת להתעקשותה להעלות להצבעה את החוק לפיזור הכנסת גם אחרי שנהיה ברור כי היא הולכת להפסיד הוא זריעת פילוג וסכסוך בקרב החרדים. הרי רוב נציגי אגודת ישראל הצביעו בעד הפיזור, כלומר – הפכו לאופוזיציה בפועל.
בעוד ראשי מפלגות האופוזיציה שיחקו אותה אופוזיציה לוחמת ותכננו למשוך את חוק פיזור הכנסת אם לא יהיה לו רוב כדי לשמור על האופציה, ליברמן ראה את הנולד, התעקש והצליח. החוק לפיזור הכנסת נפל ושלח את נפתלי בנט להצדיק את השם שבחר למפלגתו – להתייבש מחוץ למערכת עד 2026.
התרעות פיקוד העורף