"יש לזה סיכוי סביר, אם כי אין וודאות", אמר ברעם. הבסיס לאופטימיות הזהירה שלו נעוץ בהיגיון פשוט: "ג'ולאני זקוק לשיתוף פעולה איתנו. הייתי אומר שיהיה קל לו יותר לשרוד בשלטון אם יש שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל". מנקודת מבטה של ישראל, המשוואה נראית אטרקטיבית לא פחות. "אנו לא תלויים בו לקיומנו, אבל הסכם איתו יועיל מאוד. הוא מונע אספקת נשק ותחמושת לחיזבאללה שעוברים מאיראן לעיראק ודרך סוריה ללבנון. הסכם גם יבצר את סוריה מול המיליציות הפרו-איראניות בעיראק שהן עוינות מאד את ג'ולאני וגם את ישראל. כלומר, יש לנו אינטרסים משותפים" מסביר ברעם את הרציונל שמאחורי האפשרות.
אולם המציאות המורכבת של המזרח התיכון אינה מאפשרת אופטימיות נאיבית. "יש גם בעיות. הבעיה הגדולה ביותר היא שגם היום, חלק מן הכוחות החמושים שתומכים בו בסוריה באים מרקע ג'יהאדיסטי ברור", מזהיר ברעם. הוא מתאר את המצב בדימוי חד: "תמיד כאילו איזה חרב דמוקלס ג'יהאדיסטית תלויה מעל לראשו וגם מעל לראשינו, כי אם הוא יגיע איתנו להסכם ביטחוני, חלק מהם יצאו נגדו וגם נגדנו".
בשל המורכבות הזו, ברעם רואה במודל של שיתוף פעולה ביטחוני, ולא בנורמליזציה מלאה, את הדרך הריאלית ביותר. ויש גם קושי נוסף כשמדובר בנורמליזציה עם שגרירות ודגל, תיירות ומסחר. אמנם, סוריה של ג'ולאני לא תצא למלחמה נגדנו בגלל הגולן, כפי שעשה חאפז אל-אסד ב-1973. אסד עצמו לא עשה זאת שוב עד מותו בשנת 2000. גם בשאר לא יצא למלחמה. שניהם הגיעו איתנו להבנות שקטות בנויות על הסטטוס-קוו. אבל גם שלום מלא יהיה סיכון גדול לג'ולאני. אני חושב לכן שמה שיותר סביר מהסכמי אברהם ונורמליזציה מלאה זהו שיתוף פעולה ביטחוני בין סוריה לישראל ואני גם מקווה שזה יקרה".
השאלה המרכזית נוגעת למחיר שישראל תידרש לשלם עבור שיתוף הפעולה הזה. "מבחינתנו יש כמובן סיכון מסוים, כי אם כדי להגשים את זה אנו ניסוג מהשטחים שתפסנו אחרי חילופי המשטר, שזאת הדרישה שלו", מסביר ברעם את הדילמה, "אנו לוקחים על עצמנו סיכון, אבל יש לעשות זאת". ברעם רואה יוצא דופן אחד חשוב: "בחרמון הסורי לדעתי צריך להישאר לשנה שנתיים או אפילו שלוש". הנימוק שלו ברור: "פשוט מפני שאנחנו לא יודעים מה יקרה בסוריה. העתיד יותר מדי מעורפל". עם זאת, "ישראל תצטרך להתחייב שבתום התקופה הזו, אם כל מה שהוסכם עליו יישמר, היא תפנה גם את החרמון הסורי".
השלכותיו של הסכם כזה עשויות לחרוג הרבה מעבר לגבולות סוריה. "יש לזה גם השלכה מאוד חיובית על היחסים שלנו עם לבנון", מסביר ברעם. בלבנון, לדבריו, "הנשיא תומך, הממשלה הסכימה, הפרלמנט תומך. כל המערכת הדמוקרטית תומכת בהסכם הביטחוני בלבנון. אבל הם לא מסוגלים כרגע עדיין לפרוק את חיזבאללה מהנשק". הסכם עם סוריה עשוי לשנות את המשוואה הלבנונית: "למה שקורה בסוריה תמיד היתה השפעה על לבנון. ברגע שיושג הסכם ביטחוני בינינו ובין סוריה, זה מאוד יעזור למערכת הפוליטית הלבנונית ללכת עוד כמה צעדים בהגבלות על חיזבאללה עד כדי פריקת נשקו הכבד".
עניין נוסף המעסיק את ברעם הוא גורלם של המיעוטים בסוריה, במיוחד הדרוזים. "האמת היא שהעלוים אף פעם לא היו בעלי ברית שלנו. שאנחנו נחלץ להגן עליהם בעיניי זה פשוט לא ריאליסטי", הוא אומר בכנות. "אנחנו צריכים לדרוש ממנו להתייחס אליהם כאל כל האזרחים, אבל אנחנו לא יכולים להגן עליהם". "על הנוצרים והכורדים חייבת ארצות הברית להגן. הכורדים הם בעלי ברית של האמריקאים בלחימה נגד דאעש, ואסור להפקיר אותם". עם זאת, בעניין הדרוזים, ברעם רואה אפשרות לפעולה ישראלית: "ישראל צריכה להבהיר לג'ולאני: לא נסכים שתתנכל לדרוזים. זה הדבר היחידי שישראל חייבת לעשות למען המיעוטים, והיא יכולה לעשות את זה".
הציווי שעולה מדבריו של ברעם ברור: בעולם של אי-ודאויות, ישראל חייבת לשמור על גמישות מחשבתית ומוכנות לנצל הזדמנויות, אך תוך שמירה על ערנות מתמדת ויכולת בדיקה וביקורת קפדנית על קיום ההסכמות. ולבסוף, ברעם מציע: "איראן וחיזבאללה הוכו אך לא הובסו, ובכל-זאת הגענו להפסקות אש. בלבנון אנו שומרים באש על תנאי הפסקת האש. עזה שונה, אבל בהתאמה לתנאים שם אפשר ליצור מודל דומה של הפסקת אש ושחרור כל בני-הערובה. הסכם ביטחון עם סוריה שייצב את הצפון יסייע גם בכך".
התרעות פיקוד העורף