מקובל לומר ש”במקום שבו בעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים אינם עומדים”. עליי לא מקובלת האמירה הזאת. לטעמי, כל המתפכחים הפוליטיים, והם לא מעטים בימים אלה, אינם יותר מנפולת נמושות – ואני לא מדבר על אנשים צעירים שמוחם נשטף בשנים שבהן הם בילו במערכת החינוך הקלוקלת שלנו, זאת שבה רוב מנהלי בתי הספר משתחווים אפיים ארצה בפני ארגוני שמאל חדורי רצון לקעקע את יסודותיה של המדינה היהודית.
המחשבה שאנו עומדים בפני “מזרח תיכון חדש”, לא הייתה טיפשית ממנה. רק חולמים בהקיץ יכולים היו לומר לעצמם שוויתור על שטחים לטובת רשות פלסטינית יוליך אותנו אל המנוחה ואל הנחלה, שלא לדבר על מהלכים הרי אסון בשנים שלאחר מכן. אוטובוסים התפוצצו ברחובותינו. מסעדות עלו באש. נהרות של דם זרמו בכיכרות. כולנו נגררנו אל פי התהום – ובכל זאת, כל “המתפכחים הפוליטיים” של הימים הללו עדיין האמינו בתורות אפלות שיובאו מארצות שהיום שטופות באנטישמיות אפלה.
ועוד לא אמרתי כלום על כל אלה שהאמינו לאחר כל האסונות שהביאו עלינו נסיגות מופקרות, שאם רק ניסוג עוד קצת, רווח והצלה יבואו עלינו. ואינני מדבר רק על הנטישה של גוש קטיף. נטישת ארבעת היישובים בצפון השומרון הייתה בעיניי כמו כפירה בחזון הציוני כולו. אינני מעלה על דעתי שאבות הציונות, אלה שעמדו ליד עריסתה של המדינה היהודית ביום ההכרזה על הקמתה, היו מעלים בדעתם אי פעם מעין רעיון מופרך כזה.
לא בכדי זה עשרות שנים במחנה השמאל לא מצליחים לגדל מנהיג אותנטי, בדומה למנהיגים שהוליכו אותו בעבר. ראיתי השבוע את בני גנץ בהופעה פתטית, ריקה מתוכן, והבנתי שתהיה לנו תקומה אמיתית רק אם נבין את מהותו של הציווי האלוהי: “לזרעך אתן את הארץ הזאת”.
פשרות לא יועילו. אינני יודע מה חושבים אלה שחוזרים, לכאורה, בתשובה בימים אלה, אולם אני רחוק מלהאמין באופורטוניזם פוליטי. אני מאמין באותנטיות חסרת פשרות. חד־ממדית.
כל הדרכים האחרות כבר נוסו – ונכשלו. רק מדינה יהודית שאינה מוותרת על ערכיה תשרוד. כל וריאציה אחרת לא תצלח.
התרעות פיקוד העורף