הדפוס הזה חזר על עצמו פעם אחר פעם לאורך השנים. הפלסטינים יכלו להקים מדינה עצמאית בעזה לרווחת תושביהם, בתמיכה כלכלית של מדינות אירופה ומדינות ערב, אבל בחרו במקום זאת לבנות מחנות צבא ובתי חרושת לייצור טילים ומטעני חבלה, ולהפוך את בתי הספר למחנות אימונים והכשרה לטרור.
בכל פעם שהמעצמות הבינלאומיות הכריזו על תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, הפלסטינים דחו את ההצעה מאחר שמבחינתם הדבר אמר הכרה בזכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ו־ויתור על אדמות שהם ״קידשו". כך שגם הפעם אנחנו יכולים להירגע: מדינה פלסטינית לא תקום כי הפלסטינים אינם מסתפקים בכך. הם רוצים את תל אביב וחיפה ואשקלון, וגם את נתיבות ואופקים.
היטיב לבטא את התסכול בעניין מי ששימש שגריר סעודיה בוושינגטון, הנסיך בנדר בן סולטאן. בריאיון בערבית לרשת אל־ערביה הוא לא הסתיר את כעסו על הפלסטינים, והאשים אותם בכך שבאופן סדרתי הם סירבו להצעות להקמת מדינה פלסטינית. הוא הוסיף וטען כי הפלסטינים בגדו באלה שעזרו להם – בתחילה מצרים, אחר כך ירדן – וכי בכך שעברו ללבנון, העבירו את המלחמות שלהם לשם וגרמו למלחמת האזרחים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה: בסופו של דבר, כשהמנהיגים המערביים מכריזים “אנחנו מכירים בפלסטין", זה לא מהפך. זו תזכורת להכרה שניתנת במשך עשרות שנים שוב ושוב, עד שהפלסטינים יגידו “כן” לתנאים. עד שזה יקרה, ההכרזות הללו יישארו הכרזות, ויתנו למנהיגים מחפשי כותרות להרגיש שעשו משהו. מילותיו של דוד בן־גוריון - "או"ם שמום" עדיין רלוונטיות: חשוב מה שהיהודים עושים, ולא מה שהגויים אומרים.
התרעות פיקוד העורף