מהדו"ח עולה כי למרות שקיים תרחיש ייחוס ממשלתי המתאר פגיעה נרחבת בנפש וברכוש, ההיערכות בפועל לוקה בחסר - הן מבחינת תיאום בין הגופים השונים והן ברמת הביצוע בשטח.
לפי הדו"ח, נרשמת בעיה מתמשכת של פיצול סמכויות וריבוי גורמים - ממשרדי ממשלה ויחידות סמך ועד רשויות מקומיות וארגוני הצלה - ללא גוף אחד הנושא באחריות כוללת לניהול המענה בעורף.
רשות החירום הלאומית מוגדרת כגוף מטה בלבד, נטול סמכויות ביצוע ותקציבים ייעודיים, והיקף תקציבה וכוח האדם שלה צומצם משמעותית בשנים האחרונות.
גם פיקוד העורף, המהווה גורם מנחה לרשויות המקומיות, פועל לפי חוק משנת 1951 שאינו כולל סמכות מפורשת לטיפול באירועים אזרחיים שאינם ביטחוניים.
ועדת ההיגוי הבין־משרדית, הכוללת עשרות נציגים, סובלת מחוסר תקציב וכוח אדם, ואין לה סמכות לאכוף משימות או לקדם החלטות ממשלה. חלק ניכר ממשימותיה - בהן הגדרת תקני בנייה ואכיפתם, מיפוי מבנים בסיכון ופיקוח על חיזוקם - לא הושלמו. גם תפקידה של המשטרה בהובלת השליטה באירוע אינו מגובה בתרגול ובמנגנוני תיאום סדירים עם יתר הגופים.
ברמת השטח, מצב הרשויות המקומיות מוגדר בדו"ח כ"בינוני־נמוך". לפי נתוני המדינה, 73% מהרשויות המקומיות - המייצגות כ־46% מאוכלוסיית ישראל - הוגדרו כמתקשות או עלולות להתקשות בתפקוד בזמן חירום. רבות מהן אינן יודעות להיכן לפנות את התושבים במקרה של קריסת מבנים או הרס תשתיות, ומידע על מוכנות הרשויות אינו נגיש לציבור.
בכל הנוגע לעמידות מבנים, מצוין כי כ־80 אלף מבני מגורים בני שלוש קומות ומעלה, שנבנו לפני שנת 1980, אינם עומדים בתקן הסיסמי ת"י 413 ולכן דורשים חיזוק. עם זאת, אין מיפוי ממשלתי מסודר של המבנים שאינם עומדים בתקן, דבר שמקשה על קבלת החלטות מושכלת בנוגע להיערכות ולמניעה.
הדו"ח מציב שורה של שאלות לדיון בכנסת, בהן: האם המשאבים המוקצים לרשות החירום הלאומית מספקים למילוי תפקידה? האם הביקורות שמבצע פיקוד העורף מותאמות לסיכוני רעידות אדמה? האם יש מידע עדכני על תוכניות חיזוק מבנים ברשויות המקומיות? והאם המשטרה והרשויות למדו את הלקחים מהתנהלות במצבי חירום קודמים - בהם מלחמת חרבות ברזל - כדי להבטיח מענה מהיר ויעיל לאירוע רעידת אדמה עתידי.
התרעות פיקוד העורף