אבל מה שכן נחשף לעיניים מכל הכיוון הוא: סעודיה מעוניינת בנורמליזציה עם ישראל , ארה"ב מעוניינת בהישג מדיני וישראל תידרש לשלם מחיר. והרבה יותר נוח לכולם כשהמחיר הזה משולם בירושלים, לא בוושינגטון או בריאד. מדוע? כי הם יכולים.
הסצנה המשמעותית הגיעה כשהשיחה הבילטרלית - שהייתה ברובה כלכלית - גלשה לנושא שישראל חיכתה לו בדריכות: ה-F-35. טראמפ, בחביבות המוכרת שלו, שיחרר את המשפט שאמור להקפיץ כמה גבות בקריה ובמשרד רה"מ: "כשמסתכלים על המטוסים - הם יהיו די דומים לאלה של ישראל… סעודיה היא בת ברית נהדרת, וגם ישראל. וככל שזה תלוי בי, הם יקבלו את השכלולים הגדולים ביותר”.
בתרגום חופשי לעברית מדינית-ביטחונית: עליונות אווירית ישראלית? כן, אבל לא בלעדית. טראמפ מודה בפה מלא שישראל "לא אוהבת את זה" - אבל משדר באותה נשימה שהרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה. מבחינתו, אם רוצים את סעודיה כשחקן מרכזי במערך האמריקאי-אזורי, צריך לשלם. והמטבע הוא נשק מתקדם.
אבל מבחינת ישראל ה-F-35 הם רק ההקדמה, העיקר מגיע מהצד הסעודי. בן סלמאן, בניסוח מדוד ומדויק, מצהיר: “אנחנו רוצים להיות חלק מהסכמי אברהם, אבל חשוב לנו גם מסלול בטוח לשתי מדינות”.
כבר אין כאן ניסוחים רכים על "תקווה לפתרון עתידי" או "זכויות הפלסטינים". סעודיה מציבה תנאי: נורמליזציה עם ישראל - תמורת התחייבות ברורה לנתיב שתי מדינות. זה לא עוד סעיף שולי בהודעה משותפת; זה תנאי יסוד והתנאי הזה לא יכול היה להיות אחר אחרי ה-7 באוקטובר.
בן סלמאן, שמבין היטב את המשקל של הממלכה שלו בעולם הערבי- מוסלמי, לא מסתפק בתפקיד אורח. הוא רוצה לעצב את כללי המשחק. כדי להוביל את העולם הסוני, הוא צריך להראות שהוא לא רק עושה מיזמי ענק וערי עתיד – אלא גם דואג ל"פתרון הראוי לעם הפלסטיני".
במקביל, הדרישה הסעודית למטוסי F-35 "די דומים לאלה של ישראל" מסמנת עוד קו שישראל פחות אוהבת להסתכל עליו: העליונות הביטחונית הישראלית אינה עוד טאבו קדוש בזירה הבינלאומית. יש לה עדיין מעמד, אבל הוא נתון למשא ומתן - ולאחד כזה שישראל אינה בהכרח צד מרכזי בו.
התרעות פיקוד העורף