"תודה על ההזמנה, אבל לא ראוי שאשתתף". זו צריכה להיות התשובה הלקונית הראויה של צחי הנגבי, כשמציעים לו להיות פאנליסט באולפן שישי בערוץ 12 או בכל תוכנית חדשות אחרת. כבר מספר שבועות שהנגבי מתיישב מדי פעם באולפן טלוויזיה מכובד, בחליפה כחולה, פנים חתומות ודיבור מעט יותר אנרגטי מסגנון הבעת הרגש השטוח, הפלגמטי, האנמי, הרגיל שלו. הנגבי פתאום התמלא ברוח קרב. לא צבאי הפעם, אלא פנים-ליכודי. כאילו דבר לא אירע ולכאורה אין לו שום אחריות לאירועי המלחמה, הוא מישיר מבט למצלמה, מעריך התרחשויות, חוזה התפתחויות ומנתח מהלכים גיאו-פוליטיים מדיניים, ביטחוניים. מדובר באדם שכשהיה פוליטיקאי, הפך עצמו למרמס תחת משקלו של בנימין נתניהו, וזו עוד הייתה שעתו היפה. אחרי שנפלט מהרשימה לכנסת, הוא היה לאדם היחיד חסר הניסיון הצבאי שמונה למשרה אסטרטגית בכירה וכיהן כיועץ-על, כראש המל"ל. גם אז, היה צריך לסרב בנימוס להצעה ולהודות ביושר שאין ביכולתו למלא את התפקיד ושזה יהיה בלתי ראוי לתת לאדם לא מנוסה כמוהו לכהן בג'וב החשוב ולהגן על הביטחון של כל אזרח, בכל יישוב. אין טעם להלין היום על שטחיותו, יהירותו וחוסר התאמתו לתפקיד. אך גם אז, החשיבות העצמית המופרזת שלו גרמה להנגבי להגיד כן. המטה לביטחון לאומי הוא גוף במשרד ראש הממשלה שהוקם ב-1999 במסגרת הפקת לקחים מאוחרת ממלחמת יום הכיפורים. תפקידו העיקרי הוא להמליץ לממשלה על מדיניות בנושאי ביטחון. עבודתו היא חשאית, ובמסגרתה המטה היה אחראי לתכנון גדר ההפרדה, בקרה על הקמתה, גיבוש תוכנית ההתנתקות ועוד. אולי נכון יותר לקרוא לו המטה לקונספציה לאומית. הגוף במהותו הטעה את המדינה במשך שנים והיה שותף לסלילת הדרך למחדל. בכהונתו בתפקיד, הנגבי חזר על אמירות מסוכנות שהרדימו את כוחות הביטחון הישראליים, עד לשינה עמוקה שהביאה עלינו את החידלון והאסון. הוא טעה והטעה. שגה, הפריע וודאי לא התריע. ב-2021, לאחר מבצע שומר החומות, העריך הנגבי בריאיון טלוויזיוני כי המכה שקיבל חמאס תביא להרתעתו לאורך זמן והוא לא יעז לתקוף. אדרבה, שבוע לפני 7 באוקטובר הוא חזר וטען בתוקף שחמאס מורתע ל-15 שנה. כשנשאל על כך מאוחר יותר, ענה בחיוך, "טעיתי". יש לו דרכים משונות לומר שאינו מבין את האויב. על הטבח אמר מאוחר יותר ב"אינטימי" של רפי רשף, "תמיד יש תקלות". האיש חי בהדחקה והכחשה. מאז פרוץ המלחמה, רוב נושאי האחריות ברמות העליונות משתדלים ובצדק שלא להיראות בציבור. הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי ירד אל מתחת לרדאר, ראש אמ"ן דאז אהרון חליוה השתתק, ראש השב"כ לשעבר רונן בר נעלם, ואילו הנגבי - חי וקיים. ההופעות שלו ושל ביטחוניסטים אחרים מוזרות, תמוהות. גיא פלג, שישב לידו באולפן, מרבה לתקוף את הממשלה ונוטה להשתומם ממה שקרה למדינה. הוא משתמש במינוחים כמו "במדינה נורמלית זה לא היה קורה", "במדינה סבירה לא היו נוהגים כך", "במדינה מתוקנת אלה לא דברים שהיו מתרחשים", בזמן שמולו מתרחש המחזה הבא: יושב אדם שצריך להיחקר על תפקודו עד 7 באוקטובר, עליו לשלם את המחיר על אחריותו, הוא אמור לתת את הדין, להתנצל, לשבת בבית, להתחפר. ובמקום כל אלה - הוא מולבן באולפן. והנגבי לא לבד. הוא אב טיפוס לביטחוניסטים או לכאלה שנדמים ליודעי דבר, שמציגים את עצמם כגאונים אסטרטגיים. אל"מים במיל', מי שהיו ראשי ארגונים וגם כאלה שמילאו תפקידים ופוטרו בבושת פנים. רובם עם שיער לבן, אחוס"לים, עם פנסיה תקציבית, שיוצאים ממכוני מחקר ולקחו על עצמם מתוקף תפקידם בעבר לשערך את העתיד. המתיחות הביטחונית הנמשכת הופכת אותם למבוקשים באולפנים. כזכור, באפריל 1982 הנגבי, שהיה סטודנט, התבצר בעיר ימית שבסיני, כשצה"ל החל בהריסתה, במסגרת השלום עם מצרים. אז - הוא עוד היה עם עמוד שדרה ונלחם על אג'נדה. לכן אף קשר את עצמו בשלשלאות לבתים, כדי להדוף את המפנים. מאז ועד היום - מבלי שאף אחד יכול לזכור איזה חוק הוא קידם, או איזו תרומה או איזה מפעל הוא הקים למען האזרחים - הוא קושר את עצמו בשלשלאות לציבוריות הישראלית, בכנסת, בממשלה, במל"ל או בחלל, העיקר להישאר על הגלגל.
התרעות פיקוד העורף