"כל יום ראיתי את האור, את התקווה, והתפללתי לאלוהים של האור. הם (המחבלים) התפללו מדי יום וחשבו רק על המוות, על התעללות", הוא כותב בספרו, "בכל יום ניהלנו מאבק פסיכולוגי: הם עם כל ציוד הלוחמה שלהם, ואני רק עם המחשבות, כדי לשרוד, כדי לחזור לבני ראם בן השלוש שנקטפתי ממנו וחיכה לי, ולאשתי רבקה, שמספר שנים קודם לכן עוד הייתה נערה שמחה בקולומביה והחליטה לדבוק בעם היהודי, התגיירה והקימה איתי משפחה… 738 ימים של הישרדות, שלעיתים היו חסרי סיכוי, ברעב קיצון, מצאתי דרכים גם לחיות. עם בובת הסמרטוטים מרלין שיצרתי, שהפכה סמל לחטוף הדומם שינצח את השטן".
אני בסרט אימה
בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר 2023 בוחבוט, יליד ותושב מבשרת ציון, יזם שעסק בתחום ההפקות וחיי הלילה הירושלמיים, היה בשטח פסטיבל נובה כאחד ממארגני המסיבה ומי שאחראי על הלוגיסטיקה של האירוע. "התחלנו לעבוד על המסיבה הזו כשבעה חודשים לפני האירוע", הוא מספר. "להרים הפקה בסדר גודל כזה מצריך התארגנות משמעותית, עבודה מול ספקים, שריון תאריכים, תשלום מקדמות לעובדים וכמובן טיפול בסאונד, באבטחה, בגידור ושיתוף פעולה עם המועצה האזורית והמשטרה. זו עבודה מאוד קשה והרבה כאב ראש, אבל כאב ראש שאתה עושה באהבה. המטרה הייתה לשמח אנשים, לקדם תרבות של בילויים ולוודא שהבליינים יחזרו הביתה בשלום".
"ברגע שהתחילו הרקטות קיבלנו הוראה לסגור את המסיבה", מספר בוחבוט. "עליתי לבמה וביקשתי בצורה רגועה, כדי לא להלחיץ את הבליינים, להתחיל לפנות את המקום ולהיכנס לרכבים. כשהייתי על הבמה ראיתי בלוני הליום מתקדמים אלינו. הבליינים כמובן לא ראו את מה שראיתי וכדי לא להכניס אותם לפאניקה לא ציינתי זאת. חלק מהאנשים נכנסו למכוניות ונסעו, וחלק לא הבינו עדיין מה קורה, כי באירועים מהסוג הזה לפעמים יש הפסקות ויש הודעות של המשטרה לעצור את המוזיקה".
כעשר דקות לאחר תחילת הירי מחבלי חמאס כבר היו בכבישים ובצמתים. "כשאנשים יצאו מהמסיבה ברכב, הם החלו לירות עליהם. חלק נרצחו וחלק עשו פרסה וחזרו למתחם המסיבה", אומר בוחבוט.
החוטפים העמיסו אותם על טנדר והתחילו בנסיעה לכיוון עזה. "הם פוצצו אותנו במכות בטנדר", מתאר בוחבוט. "נפצעתי. ידעתי שאם אתעלף זה הסוף שלי, אז החזקתי עצמי לא לאבד הכרה. כשהם נכנסו לשטח רצועת עזה, הם עשו סיבוב פוזה, נסעו ממקום למקום, ירו לאוויר והשוויצו שחטפו אותנו. בגלל שהייתי ברכב מעל החטופים האחרים, כל כמה דקות איזה מחבל היה מרים לי את הראש, מפוצץ אותי במכות, יורה באוויר ומצמיד את הנשק החם שלו, רגע אחרי הירייה, לרגל שלי. בכל עצירה הם היו צועקים 'יהודים', 'ישראלים', עשרות ילדים בני 6-5 היו רצים אלינו עם מקלות ומרביצים לנו, ואז הטנדר ממשיך לנסוע ואחרי כמה דקות עוצר ושוב פעם אותו סרט. התחלתי כבר לראות כוכבים".
התעללות פסיכולוגית ופיזית
באחד הסרטונים הראשונים שהופצו מעזה באותה שבת שחורה נראו החטופים כשהם פצועים בחדר חשוך, ידיהם קשורות מאחורי הגב ופניהם לכיוון הרצפה. המבט המבועת של בוחבוט, מביט אל המצלמה כשפניו חבולות, נצרב בתודעה. "באותו חדר המחבלים הרביצו לנו מכות רצח, ירקו עלינו וקיללו אותנו", הוא אומר.
ביום הראשון בוחבוט, גלבוע-דלאל, דוד וקופרשטיין שהו ביחד, וכעבור שלושה שבועות הופרדו בוחבוט וקופרשטיין מהשניים האחרים. "בהתחלה היינו בדירה, והייתה לנו מחשבה להשתלט על המחבלים בזמן שהם מתפללים. לקחת סדין לבן, לצייר מגן דוד ולסמן למסוק ישראלי בתקווה שיראה אותנו", הוא מספר, "אבל מהר מאוד הורידו אותנו למנהרה ומשם כבר אי אפשר היה לצאת".
"המחבלים היו בלתי צפויים. רגע אחד הם היו יכולים לתת לך לשתות קפה, ואחר כך הם היו יורקים עליך או לוקחים ממך את הקפה. אתה נתון למצבי הרוח שלהם. אם אחד המחבלים נותן לך קפה ואתה רואה שהוא במצב רוח טוב, אתה מרגיש בטוח לנסות לגרור ממנו איזה גרגיר של אוכל. מצד שני, הוא יכול ביום אחר לבוא אליך ולומר: 'אם אתם מתקרבים אליי, כולכם מתים'. הם גם סיפרו שהם רצחו את אשתי, את הילד שלי ואת ההורים שלי".
כך כותב בוחבוט בספרו: "ישבנו עמוק באדמה על הרצפה, מעלינו תקרת בטון, מסביב חול. שרנו 'אשת חיל', 'שלום עליכם', 'בר יוחאי'. אני שר 'אשת חיל' ורואה בדמיוני את רבקה, ראשה עטוי מטפחת ואור קורן מפניה ואני שר לה מכל הלב ומשוכנע שהיא שומעת או מרגישה את השירים שיוצאים מבטן האדמה ומגיעים אליה. אוהד (בן עמי) למד משפט אחר משפט ושר יחד איתי… 'אוהד, כשתצא מכאן, תבטיח לי שתניח תפילין, תבטיח לעצמך, זה יחזק אותך ואתה תצא מכאן'. 'אני מבטיח. אבל אתה תצא איתי. אנחנו לא נישאר כאן'. 'אני יודע. אבל אם אתה תצא ואני לא, תניח תפילין, תבטיח. התפילין זה קשר עם בורא עולם. הוא שומר עלינו גם כשאנחנו עמוק באדמה'. 'אני מבטיח לך, ואנחנו עוד נהיה יחד כשנצא מכאן, לא יקברו אותנו באדמה'".
במהלך השבי הוא צולם על ידי המחבלים לחמישה סרטונים כשהוא זועק ומתחנן על חייו. ארבעה מהם התפרסמו. "המחבלים הכתיבו לי מה לומר, אבל הזעקה שלי הייתה אמיתית", הוא אומר. "רואים את זה בעיניים שלי, אי אפשר לזייף את זה. התפללנו שיעשו הכול כדי להוציא אותנו מהגיהינום הזה. החיים שלי היו בידיים שלהם, אז בואו לא ניתמם או נהיה גיבורים, מה שהם אמרו לנו עשינו. אם הם היו אומרים לי להגיד שאני ארנב אז הייתי אומר שאני ארנב".
אני יוצא לחיים
בספר הוא מתאר את הרגעים שקדמו לשחרור: "הגעתי לסולם ונגעתי בו בידיי. הסולם שייקח אותי לאור, לרבקה, לראם. החלום שלי מתגשם. התחלתי לעלות, צעד ראשון, עיניי מלאות דמעות, ובכל צעד אני מתמלא עוצמה וכוח שאיני יודע מהיכן אני מקבל אותם, ועוד צעד, והעיניים דומעות. אני מרגיש כמו מי שעולה לפסגת האוורסט. אני יוצא לחיים, אני חי, אני אלקנה שורד את מנהרת השטן… הכניסו אותנו לתא מטען אחורי של מכונית, העיניים עדיין מכוסות, והמכסה נסגר… לבסוף הרכב נעצר ותא המטען נפתח… אני נושם אוויר, ממלא את הריאות, אוויר של העולם, לא אוויר של מנהרה".
"כשהועברתי על ידי הצלב האדום לשטח ישראל הבנתי שזהו, שרדתי", הוא אומר כעת. "הדבר הראשון שעשיתי זה לראות את אשתי רבקה. אמרתי לה שהיא הגאווה שלי. היא כזו גיבורה. לפני שנתנו לי לראות את ראם ישבתי במשך שעתיים עם הפסיכולוגית ועובדת סוציאלית. חששתי שהוא לא יבוא לחבק אותי, אבל הוא רץ וחיבק אותי, וזה היה אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי".
לאחרונה הגשים בוחבוט חלום, כשהתייצב באצטדיון טדי בירושלים כדי לצפות בקבוצתו האהובה, בית"ר ירושלים, במשחקה מול מכבי תל אביב. לפני המשחק נערך לכבודו של בוחבוט טקס שבו הוא אמר: "שנתיים בתוך חושך מוחלט ואי-ודאות שאראה עוד פעם אור יום, ידעתי בפנים שיגיע הרגע, ואלבש את חולצת המנורה יחד עם הבן שלי".
"זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיים שלי", הוא אומר. "יש לנו עם נפלא, כולם נרתמו להחזיר אותנו הביתה ולכן חשוב לי להכיר תודה לכל אחד ואחת מהעם הזה. עכשיו אנחנו צריכים להתאחד וליצור לנו מדינה טובה שכיף לחיות בה. יבוא יום ואני אקיים את מסיבת הנובה שם, לזכר כל הנרצחים של שבעה באוקטובר וחללי מערכות ישראל שעשו הכול כדי להחזיר אותנו, וכדי להראות לאויבים שאנחנו כאן ולא ניתן לאף אחד לנצח אותנו או את הרוח שלנו".
התרעות פיקוד העורף