הבנתי סופית שמשהו לא בסדר כשלילה אחד חלמתי על ברהנו טגניה. אני מניח שיש לכך קשר לעובדה שקצת עצוב לי על ברהנו - כלומר לטייסים של חיל האוויר יש משימה קצת יותר קשה ומסוכנת אבל את העבודה שהם עושים אני לא רואה. את ברהנו אני רואה בלי הפסקה. בכל אירוע, בכל שעה, בכל מקום הוא שם, מעורר בי כעס שבקשת 12 לא נותנים למסכן לישון שעה-שעתיים, שובר את השיניים על העברית הנמלצת שאמרו לו שצריך לדבר בה במקום בשפה של בני אדם, משדר בו זמנית באשדוד ונהריה, עד שלפעמים נדמה לי שיש כנראה שישה ברהנו טגניה ולא מספרים לנו על זה. אבל זה לא היה רק ברהנו שנכנס לי לעצמות. יש בשידורים האלה של טיל ואפטר טיל דברים שלא צריך בכלל לצפות בהם. אתה יודע, כצופה, כיצד ייראו בדיוק. בצד ימין של המסך רצה רשימת היישובים שנמצאים תחת אזעקה, שלפחות חצי מהם לא ידעת שבכלל קיימים (גבתון, מוסמוס וכיו"ב, בלי חס וחלילה לפגוע בגבתונים ובמוסמוסאים). ואז הטיל מיורט, או חס וחלילה נוחת, ואז נעבור לכתבנו במרכז החירום של מד"א (מי אם לא) ברהנו טגניה. וברהנו, עטוף במעיל כחול, צעיף סרוג כחול סביב צווארו, עיניו מתגלגלות הצידה קצת בבהלה, כי השידור קפץ אליו ו"עדיין אין מידע מהשטח" - שום כלום שהוא אומר בשש גרסאות שונות - אגב, הצעה: הקשיבו פעם בריכוז לאופן שבו כתבי השטח מוסרים ידיעה מבית החולים, מאזור הנפילה, מכל מקום - פיסת המידע החדש שבידיהם שווה בערך משפט אחד. אבל את המשפט האחד הזה הם מוסרים, אפרופו ברהנו, בחמש-שש גרסאות שונות - פעם נושא לפני נשוא, פעם נשוא לפני נושא, פעם "אני חוזר על המידע שמסרנו". ואז הוא נותן את המיקרופון לסגן מנהל מרכז החירום ומבקש עדכון, והסגן מוסר לצופים שעדיין "אין מידע מהשטח", וכאן מסיים כתבנו את השידור מהשטח בלי שהצופים קיבלו איזה דבר, אבל הטון, רבותיי הנכבדים, הטון. רציני, בוטח, מנוסח היטב, אומנם ריק מתוכן אבל יוצר תחושה שיש על מי לסמוך. העניינים, אליבא דמערכת החדשות - כל מערכות החדשות, בכל מערכות החדשות, בשליטה גמורה. אפשר להירגע. ועכשיו מגיע הרגע הגדול של ההצגה הגדולה, הקליימקס של הטילאות העולמית - פיקוד העורף. סא"ל במיל' (או אל"ם במיל') נקראים לתת את הנאמבר שלהם. עם כומתה בצבע הגזר הם מבקשים "להדגיש פעם נוספת" את הצורך להיכנס למרחב מוגן "עם הישמע האזעקה", ולא לצאת משם עד הוראת השחרור של פיקוד העורף. פעם אחר פעם, טיל אחר טיל, הם מתייצבים באולפן, תוכים בציצית כתומה, וחוזרים ומדגישים פעם נוספת - לא מוסיפים, לא מורידים, רציניים ומודאגים תמיד, הם מזהירים ומבקשים ומדגישים. הגיעו אגב הדברים לידי כך שתפסתי את עצמי מסתכל בזעם על גזר במגירת הירקות - זה מה שמלחמה עושה לבנאדם. ואז חוזרים אל המנחה. אם התמזל מזלנו ובאולפן מתנהל דיון, עם "מומחים", אז זכינו, אנחנו הצופים, בקרב שאפילו אהבת השם גורדון מתקנא בו. אומנם הכללים מעט שונים - אין נוקאאוט בקרב הזה. הוא מתנהל על פי השיטה הישנה של צבירת נקודות. זה הולך ככה: מומחה א' צועק את דעתו. מומחה ב' קוטע אותו וצועק חזק יותר. המנחה, שעל פי כללי השידור השמרניים מפעם אמור לעשות סדר באולפן ולהפריד בין הניצים, צועק חזק יותר מכולם. וזה נמשך ככה עד שהצופה נשבר ועובר לערוץ אחר, או שהטלוויזיה נשברת. למשל, תקפצו פעם לתוכנית "הערביסטים" של צביקה יחזקאלי ב-i24NEWS. שימו לב כיצד פעם אחר פעם יחזקאלי לא נותן לאורחיו לסיים משפט, ופעם אחר פעם מתפרץ לדבריהם, קוטע אותם בחוסר כבוד, בגסות, בקול רועם שבאופן אישי גורם לי לרצות להפוך עליו שולחן. ואם כבר הגעתם לקצווי השלט, המשיכו לתוכניתו של אלירז שדה, שלגמרי משוכנע שהוא לבד באולפן ואורחיו הם רחשי רקע שבמקרה התפלחו לשידור, ואין צורך לשתף אותם בשיחה, להקשיב לדעותיהם, כי דעותיו וניתוחיו שלו עצמו, של שדה המבריק בנושא המדובר, הן הטובות, הנבונות, הקולעות ללב העניין, לאור ניסיונו כמוכר ירקות. הסיבה לאיכות השידור הכה נוצצת בערוץ 15 ובשאר הערוצים היא ברורה: הם לא סופרים את הצופים. בתפיסת העולם השידורית שלהם הם אינם יודעים כלל שמיליונים צופים בהם. או ששמעו על זה באופן מעורפל ולא אכפת להם. הם התכנסו באולפן כדי להתווכח על המצב, ואם בעל החיים הקרוי "צופה" אינו יכול - מפאת הצעקות והדיבורים זה על גבי זה - לשמוע או להבין משהו, זאת הבעיה שלו. מי הוא בכלל? מומחה א' חייב להוכיח כלה ונחרצה למומחה ב' שהוא צודק יותר ממנו, ומומחה ב' המעוצבן צועק עליו בתמורה, והמנחה שואג מעל שניהם. איזו תרבות, איזה מפגן מעודן של וילה באמצע הג'ונגל. בחיי, צריך להביא את ברהנו טגניה שיצלם על זה כתבה.
התרעות פיקוד העורף