לדבריו, מאז אירועי האביב הערבי התנהלה בין טורקיה לאיראן יריבות עזה, ששורשיה היסטוריים אך גם גיאופוליטיים מאוד. לטענתו, פרויקט "הסהר השיעי" של איראן, שביקש לבסס הגמוניה אזורית, "חוסל" בידי טורקיה, ובמיוחד לאחר ההתפתחויות בסוריה ב-2024. הכותב טוען כי בעוד איראן פעלה באופן אגרסיבי ופזיז, טורקיה נקטה קו שקול, סבלני ואסטרטגי יותר.
אוזקיזילג'יק סבור כי אנקרה זיהתה לאורך השנים את יעדיה, ספגה את הלחץ האיראני, שיפרה את יכולותיה והמתינה לשעת כושר. לדבריו, טורקיה הבינה כי אף מדינה - כולל היא עצמה - אינה יכולה להפוך בפועל להגמון יחיד של המזרח התיכון, ולכן ניהלה את התחרות מול איראן כחלק ממערכה אזורית רחבה ומורכבת יותר.
במוקד המאמר עומדת הטענה כי כעת, לאחר החלשת איראן, ישראל היא שמנסה לקדם פרויקט הגמוני משלה. הכותב טוען כי ישראל משתמשת במתקפת ה-7 באוקטובר כגורם שמאפשר לה לקדם את "יעדי הביטחון הלאומי האולטימטיביים" שלה באיראן, בלבנון ובעיראק, ולנצל את שעת הכושר האזורית.
לדבריו, בשונה מהביקורת הרווחת שלפיה לארצות הברית אין יעד ברור במלחמה מול איראן, לישראל דווקא יש יעד ברור מאוד: הגמוניה אזורית. עם זאת, הוא מעריך כי לישראל חסרים כמה מן התנאים הדרושים לכך, ובהם עומק דמוגרפי, עומק תרבותי וכוחות יבשה משמעותיים דיים. לכן, לשיטתו, גם אם היא נהנית מעוצמה אווירית ומסיוע אמריקני, הדרך שלה להפוך להגמון אזורי עודנה רחוקה.
המאמר טוען עוד כי בעצם צירופה של וושינגטון לעימות, ישראל לא רק חלקה עם ארצות הברית את המחיר והנטל, אלא גם הגדילה משמעותית את עוצמת האש המופנית נגד איראן. במילים אחרות, לפי הכותב, הצבא האמריקני משקיע מיליארדים כדי להחליש יריבה גיאופוליטית של ישראל.
אוזקיזילג'יק מוסיף כי כפי שהשאיפות האיראניות התנגשו לבסוף בעוצמה הטורקית, כך גם השאיפות הישראליות עתידות, להערכתו, להתנגש באנקרה. הוא מזהיר כי הפער בין הדרך שבה טורקיה רואה הגמוניה אזורית לבין הדרך שבה ישראל רואה אותה עלול להוביל את ישראל לאמץ קו פרובוקטיבי מול טורקיה, בדומה לזה שאיראן נקטה בעבר.
לסיכום, הכותב מעריך כי ישראל עלולה לגלות בעתיד את מה שאיראן לומדת, לדבריו, כבר כעת: שלא ניתן להפוך להגמון של המזרח התיכון, בוודאי לא כאשר טורקיה ניצבת כיריבה המרכזית.
התרעות פיקוד העורף