כשפלג דיבר על ההתקפות של ראש הממשלה על התקשורת, הוא לא הסתפק בביקורת על נאום כזה או אחר. הוא ביקש להראות את "התמונה הגדולה". במילותיו: "אסור להתייחס לאמירות של נתניהו כאמירות זניחות… חייבים לראות את התמונה הגדולה". וזו בדיוק הייתה הנקודה החשובה ביותר. בעיניו, לא מדובר בעוד אמירה שנזרקת בערב חג, אלא בחלק ממערכה ממושכת שהוא מנהל נגד התקשורת החופשית בישראל.
פלג הזכיר כי לב האישומים נגד נתניהו עומדת הטענה לניסיון להשפיע על הסיקור התקשורתי ולשלוט בנרטיב. לכן, כשהוא רואה את ההמשך, ההסתה נגד עיתונאים, ההתקפות על כלי תקשורת, הניסיונות להחליש גופים רגולטוריים, הוא רואה בכך המשך ישיר לאותו דפוס. "לב האישום נגד נתניהו זה ניסיון שלו להשתלט באמצעים פליליים על התקשורת במדינת ישראל", אמר פלג, ולאחר מכן הוסיף: "ראש הממשלה שלנו, יום יום, שבוע שבוע, גם במהלך המלחמה, נחוש לרסק את התקשורת החופשית".
אפשר להסכים עם פלג ואפשר לחלוק עליו, אבל אי אפשר שלא להעריך את האומץ. בזמן שרבים חוששים להרגיז, להסתבך או לשלם מחיר ציבורי כבד כפי שהוא משלם, פלג ממשיך לומר את הדברים באופן חד וברור.
כשראש הממשלה תוקף את התקשורת, הוא לא באמת תוקף רק את גיא פלג, את חדשות 12 או את העיתונאים שמבקרים את הממשלה. הוא תוקף ציבור שלם - ציבור גדול של אזרחים שמרגישים שהתקשורת הזו מייצגת את התחושות, הפחדים, הדעות והביקורת שלהם. לכן, כשפלג אמר ש"כשנתניהו תוקף את התקשורת, הוא בעצם תוקף את הציבור שחושב אחרת ממנו", הוא נתן מילים לתחושה של מיליוני ישראלים.
גם בדיון על האפשרות לבטל את משפטו של נתניהו, פלג היה כמעט הקול היחיד שסירב לקבל כמובן מאליו את עצם קיום הדיון. הוא תהה איך ייתכן שבקשה לביטול משפט בכלל נבחנת, אחרי שגורמים מקצועיים ומשפטיים במחלקת החנינות של משרד המשפטים הביעו התנגדות גורפת. מבחינתו, הסכנה האמיתית איננה רק בהחלטה עצמה, אלא במסר שלה: האם יש בישראל אזרחים שווים יותר מאחרים? האם יש מי שמותר לו לקבל יחס מיוחד רק משום שהוא חזק יותר, מקושר יותר או יושב בלשכת הממשלה?
שני אנשים שחושבים אחרת
שני אנשים שחושבים אחרת. שני אנשים שמצביעים אחרת. שני אנשים שמתווכחים בחריפות באולפן. ובכל זאת, הם יצאו יחד, נסעו יחד, דיברו יחד, העבירו לילה יחד בכפר גלעדי, ואפילו הצליחו להראות שהם חברים אמיתיים. כמה פשוט, וכמה נדיר.
בשנים האחרונות נתניהו ושופריו ניסו לשכנע אותנו שאם אתה ימני ואני שמאלני, אם אתה תומך בממשלה ואני מתנגד לה - אין לנו דרך לדבר. שאין יותר שפה משותפת. שכולנו חיים במחנות. אבל שמחי וזיו הוכיחו בדיוק את ההפך. הם התווכחו, הם לא הסכימו, הם ראו את המציאות בצורה שונה, ובכל זאת נשארו אנושיים וחברים.
דדי שמחי, בדרכו החמה והישירה, דיבר בעיקר על גבורת התושבים. ישראל זיו היה שקול יותר, מחושב יותר, וניסה לחשוב גם על פתרונות. ושניהם, בסופו של דבר, הגיעו לאותה מסקנה: אי אפשר להמשיך כך. תושבי הצפון עצמם אמרו את זה במפורש - חייבים למצוא פתרון מדיני או חיסול של חיזבאללה. אי אפשר להשאיר אזרחים לחיות חודשים תחת אש ולהסתפק בסיסמאות.
אולפן שישי הוכיח אמש שהתקשורת לא מפלגת. להפך. דווקא היא הצליחה להראות את מה שהפוליטיקה כבר שכחה: אפשר להתווכח בלי לשנוא. אפשר לחלוק בלי לפרק. ואפשר, למרות הכול, עדיין להיות עם אחד. אז שראש הממשלה לא יבלבל לנו במוח על תקשורת מפלגת, ואולי כדאי שנתניהו, בניסיון שלו להפוך את התקשורת למפלגת, יצפה בשידור אמש ואולי ילמד דבר או שניים על אחדות מהי.
התרעות פיקוד העורף