בשעת לילה מאוחרת, אחרי ימים של איומים, תקיפות, אזהרות אפוקליפטיות (ולפעמים - לא דיפלומטיות ולא ממש מנומסות, בלשון הדיפלומטית והמנומסת) ותדרוכים מתנפחים, ירד מסך זמני על המערכה בין ארצות הברית לאיראן. "זמני" היא המילה החשובה כאן. שלא נטעה - זה לא שלום, לא הסדר קבע, לא סוף פסוק. יותר נכון לקרוא לזה בלימת חירום: עצירה לפני שהמערכה גולשת למקום מסוכן, יקר ובלתי נשלט עוד יותר.
חמישה וחצי שבועות של מלחמה הותירו שובל ארוך בהרבה מן ההודעה על ההפוגה. כשהמערכה יצאה לדרך, בלשכת ראש הממשלה ובסביבתה דיברו על שלוש מטרות-על: החלפת המשטר בטהרן, חיסול האיום הגרעיני ופירוק האיום של טילים בליסטיים. עם כניסת הפסקת האש הזמנית, אף אחת מן המטרות הללו לא הושגה במלואה. המשטר נשאר על כנו, סוגיית מאות הקילוגרמים של האורניום המועשר עדיין מונחת כמו מטען שלא נוטרל, ותוכנית הטילים האיראנית אומנם נפגעה, אבל לא נעלמה. זה הנתון הבסיסי, וכל היתר - הנאומים, הניסוחים ותופי התעמולה - באים אחריו.
באותן שעות נחשף גם חלק מן הרקע שקדם למלחמה. מן ההדלפות שיצאו בוושינגטון עלה שכבר בפגישה שנערכה בפברואר בבית הלבן, הוצגו לטראמפ תחזיות ישראליות אופטימיות מאוד: פגיעה מהירה בתוכנית הטילים, הערכה שהורמוז לא ייסגר באמת, ואמונה שדחיפה צבאית תחזיר את ההמונים לרחובות איראן. אפילו שמות של יורשים פוטנציאליים לשלטון הונחו על השולחן. בחדר היו מי שהתלהבו והיו מי שפקפקו. בכירים אמריקאים, כך דווח, הגדירו חלק מן ההנחות הללו במילים חריפות בהרבה. המשמעות של הפרסומים האלה חורגת מן הוויכוח על מי אמר מה. היא נוגעת בשאלה שכבר מתחילה לרחף בוושינגטון: עד כמה ישראל מכרה לטראמפ תרחיש מבריק, ועד כמה התרחיש הזה נשען על משאלת לב.
זה ההסבר לפער בין השפה לבין התוצאה. טראמפ דיבר כמו מי שעומד למחוץ, ובמקום זאת עצר בהפסקת אש של שבועיים. הנשיא האמריקאי הבין שהשלב הבא במערכה עלול לעלות לו ביוקר. הנפט היה האזעקה הראשונה. ההבנה שאיראן מסוגלת להפוך את השיט בהורמוז ליקר, למסוכן ולנתון למיקוח - פגעה בדיוק במקום הרגיש ביותר של הממשל: הכלכלה והפוליטיקה הפנימית. נשיא שהבטיח כוח, ריסון מחירים ומשמעת עולמית, לא יכול להיקלע למערכה שתזניק את הדלק ותספק לבוחריו תחושה שארה"ב שוב שוקעת בבוץ של המזרח התיכון.
האירוניה היא שסגירת הורמוז לא הייתה אמורה להפתיע איש. המצר הזה הופיע כמעט בכל תרחיש מלחמה אמריקאי רציני במפרץ במשך עשרות שנים. ובכל זאת, מהשעה שהאיראנים לחצו שם, התברר שוב כמה קלה לזיהוי היא נקודת התורפה האמריקאית.
טראמפ יוכל לרשום לעצמו הישג אחד: המצר נפתח כבר עם הפסקת האש ולא רק כחלק מהסכם כולל. ועדיין, העובדה שהנושא הפך תוך ימים לכלי סחיטה, מלמדת עד כמה אמריקה נבהלה מן המחיר. על השולחן כבר עלו, לפי דיווחים, גם רעיונות שבעבר היו נשמעים דמיוניים - כולל מודלים שיאפשרו לאיראן ליהנות, כך או אחרת, מן התנועה במצר.
איראן מבחינתה לא ניצחה במובן הצבאי. התשתיות נפגעו, היכולות הצבאיות ספגו מהלומה, התוכנית הגרעינית הוסטה לאחור, גם אם לא חוסלה, והמשטר גילה עד כמה הוא חדיר. ובכל זאת, מבחינת טהרן יש כאן הישג ששווה בעיניה כמעט הכל: היא שרדה. המשטר לא נפל, לא קרס, לא איבד את מנגנון השליטה. הוא הגיע להפסקת האש חי, מדבר, מתווך, מציב תנאים ומחזיק בקלפי מיקוח. בשביל משטר שבנוי סביב הישרדות, זה הישג דרמטי. הבעיה של המערב - ושל ישראל בתוכו - היא הנטייה לפרש חולשה כתחילתה של התמוטטות. באיראן, כמו שכבר ראינו, המשטר יכול להיות מוכה, שנוא ושחוק, ועדיין מסוכן, עקשן ונטול כוונה להיכנע.
העובדה שההנהגה האיראנית לא פירשה את חולשתה כתבוסה צריכה להטריד בירושלים יותר מכל קריקטורה על טראמפ. מי ששרד כמה סבבים מול המכונה האמריקאית-ישראלית, מסוגל להציג את עצם ההישרדות כניצחון, לחזק את הלכידות בצמרת ולהדק עוד יותר את האחיזה באוכלוסייה. מצוקת האזרחים נמצאת, כרגיל, נמוך מאוד בסדר העדיפויות של המשטר. זאת אחת הסיבות לכך שמלחמות מן הסוג הזה אינן בהכרח מייצרות את האפקט הפנימי שמייחלים לו מבחוץ. מי שקיווה שהתקיפות כמעט אוטומטית יחזירו את המחאה לרחובות, מגלה שוב שמשטר מהפכני יודע להפוך איום חיצוני לדבק פנימי.
מה בכלל ניסו להשיג
לכן הפסקת האש הזאת איננה מבטלת את השאלה שהייתה תלויה מעל המערכה מן היום הראשון: מה בכלל ניסו להשיג? אם היעד היה פתיחת הורמוז, הפוגה, עצירת הידרדרות ומעבר למו"מ - טראמפ יכול לטעון שקיבל משהו. אם היעד היה פירוק ממשי של הגרעין, עצירת ההעשרה, הוצאת החומר המועשר, שבירת התוכנית הבליסטית ושינוי עומק במשטר - התמונה כבר הרבה פחות מרשימה. אין כרגע ודאות מלאה לגבי אותם 440 קילוגרמים של אורניום מועשר שהפכו למבחן האמיתי של ההסדר.
גם שאלת הטילים לא נעלמה. האיראנים איבדו חלק מן היכולת, משגרים, מלאי וקצב ייצור. אך שום דבר מזה לא שווה להסרה מלאה של האיום. הלקח שעלול לצאת מן השבועות האחרונים בטהרן מסוכן לישראל: בלי מטרייה גרעינית, טילים בליסטיים הם כאב ראש קשה; עם מטרייה גרעינית עתידית, אפילו חלקית, הם הופכים לשפה אסטרטגית אחרת לגמרי.
הממד הישראלי טעון במיוחד, מפני שישראל נכנסה למערכה בפער מובנה בין יכולת צבאית מרשימה לבעיית תרגום ישנה ומוכרת. צה"ל, חיל האוויר, המוסד והמודיעין מסוגלים להכות - גם הפעם זה הוכח. מה שלא הוכח הוא היכולת להפוך את עוצמת הפגיעה לתוצאה אסטרטגית שלמה, נקייה ויציבה. זו אינה בעיה חדשה. היא נצפתה כבר בעזה, בלבנון, ועכשיו שוב מול איראן. עליונות מבצעית אינה נוסחת קסם. אפשר לשלוט בשמיים בלי לשלוט בתוצאה. אפשר לגרום נזק אדיר בלי לשבור את רצון האויב.
והשאלה הזאת גובה גם מחיר ישראלי פנימי מוחשי מאוד. העורף ספג פגיעות, הכלכלה נשחקה, והמערכות הביטחוניות נדרשו לשימוש אינטנסיבי ביכולות קריטיות כדי לצמצם נזקים. אלה אינם פרטי רקע, אלא חלק מן המחיר האסטרטגי. כאשר מדברים על הישגי המלחמה, יש להביא בחשבון גם את מספר השבועות שבהם מדינה שלמה התנהלה במתכונת של "חיים-לא חיים". כל מי שיצא מן הממ"ד אל הרחוב עם שחר, יודע שהמילים "הרתעה" ו"עליונות" נראות אחרת כשהן עוברות דרך שגרת חירום ממושכת.
גם החזית הלבנונית אינה הערת שוליים. מבחינת ישראל, אי אפשר לנתק בין איראן לבין חיזבאללה כאילו היו שני תיקים נפרדים. האמריקאים דווקא היו שמחים לעשות זאת. מבחינתם - לנהל את ההסדר מול טהרן, לצנן את המפרץ, להוריד מחירי אנרגיה ולתת לישראל להתמודד לבדה עם מה שיישאר בצפון. בירושלים מבינים היטב את הסכנה. אם ההפוגה מול איראן תייצב את המשטר בטהרן ותשאיר את ישראל עם מלחמה מתמשכת בדרום לבנון, הממשלה תמצא את עצמה עם "שקט" בזירה אחת ורעש גובר בזירה שאמורה הייתה להירגע. תושבי הצפון יהיו הראשונים להבין את הפער בין ההודעות לבין המציאות. זו גם בעיה צבאית וזה גם מוקש פוליטי.
איך עושים מזה קמפיין
ויש כאן גם עניין אמריקאי-ישראלי עמוק יותר. בחודשים האחרונים מכר נתניהו לטראמפ, ולא רק לו, חזון שאפתני בהרבה מן התוצאה שנראית כרגע. לפי הדיווחים שכבר פורסמו בארה"ב, בירושלים דיברו על חלון היסטורי, על משטר שנמצא בקצה, על אפשרות לחולל מפנה דרמטי, על מזרח תיכון אחר. בוושינגטון היו מי שבלעו זאת, היו מי שפקפקו, והיו מי שגלגלו עיניים.
עכשיו, כשהמלחמה נעצרת בלי הפלת משטר ובלי הכרעה ברורה, האפקט עלול להיות קשה לישראל לא פחות מאשר לאיראן. אם בארה"ב תתבסס התחושה שנתניהו דחף את טראמפ למהלך שנמכר כהזדמנות קלה והתברר כמערכה סבוכה, הכעס לא יישאר רק בחדרי המודיעין. הוא יגיע לפוליטיקה, לתקשורת ולכל מי שממילא מחפש סיבה להאשים את ישראל בגרירת אמריקה לעוד מלחמה שאין לה תיאבון אליה.
מעמדה של ישראל בוושינגטון יצא מן הסיבוב הזה פגיע יותר. הפופולריות של המלחמה בארה"ב איננה מזהירה. גם לטראמפ עצמו יש בעיה: הוא אוהב להציג ניצחונות ושונא להצטייר כמי שנסחף. אם ההפוגה תקרוס, המלחמה תחודש, הנפט יקפוץ, ובוושינגטון יתחילו להיערם דוחות והדלפות, נתניהו עלול לגלות שהחיבה הנשיאותית אינה פוליסת ביטוח. טראמפ לא אוהב לשלם את מחיר טעויותיו לבדו.
ובישראל, כמו תמיד, הכל מהר מאוד מתנקז לפוליטיקה. שם מתחיל עכשיו החלק הקשה באמת עבור נתניהו. המלחמה, או ההפוגה, או ההישג החלקי, יידרשו לעבור תרגום. מה שהיה עד כה שפה של טייסות, מטרות, התרעות, שיחות דרמטיות וחשש מתרחישי קיצון, ייכנס עתה למכונת הקמפיין ויצטרך להפוך למסר קצר, חד ובחירותי, כזה שאפשר לשדר באולפן, להדפיס על שלט ולפמפם לבייס. וזו מלאכה הרבה יותר קשה מן השאלה כמה משגרים נפגעו באיראן.
כי הציבור הישראלי לא חי את השבועות האחרונים במצגות מודיעין. הוא חי אותם בממ"דים, במקלטים, בהשבתת לימודים, בהפסדים לעסקים, בחרדה, בעייפות, בחשבון הבנק, בילדים בבית וברשויות המקומיות שקורסות תחת עומס. ועכשיו נתניהו יצטרך להסביר לו, ובעיקר לתומכיו, מדוע מה שנראה כמו הפסקת אש זמנית, עמומה, עם יותר מדי כוכביות, הוא בעצם "ניצחון". זו בעיה מפני שהלב הציבורי אינו עובד על דפי מסרים בלבד. הוא זוכר גם את ההבטחות.
כאן יושב לב הסיכון הפוליטי של נתניהו. אילו דיבר מלכתחילה בשפה מצומצמת יותר, זהירה יותר, של סבב, של פגיעה ביכולות, של דחיית איום, היה לו עכשיו הרבה יותר קל. הוא יכול לטעון - די בצדק - שישראל השיגה את מה שאפשר היה להשיג במערכה כזאת, ואפילו מעבר. אלא שנתניהו לא בנוי לשיווק של "די טוב". הוא מוכר היסטוריה, לא ניהול סיכונים. הכרעה, לא השהיה. ולכן הוא דיבר גבוה, רחב, מנופח. על שינוי המשטר, על הסרת האיום הקיומי, על תפנית שאין ממנה חזרה. וכל ההצהרות האלה, כידוע, נשמרות היטב בארכיון. עד לאותו הרגע שבו צריך לשלם עליהן.
האופוזיציה מבינה זאת היטב. היא כבר פתחה באש. לא מפני שהניתוח שלה עמוק יותר, אלא מפני שהיא מזהה את הפער בין מה שנמכר לבין מה שנראה. בפוליטיקה הישראלית המלחמה נגמרת תמיד מוקדם יותר מן הדוח הצבאי, מפני שהמאבק על פירוש התוצאה מתחיל עוד לפני שהאבק שוקע. לפיד מיהר לדבר על כישלון. אחרים הצטרפו. בבלפור, מן הסתם, כבר מכינים את דף המסרים החדש. זו לא תהיה משימה קלה.
וכך נולד הפרדוקס שמרחף מעל ההפוגה הזאת. ישראל, ייתכן מאוד, יצאה מן המערכה חזקה יותר. מעמדה האזורי התחזק. אויביה למדו עליה עוד משהו. אבל כל זה בכלל לא מבטיח שנתניהו ייצא מחוזק, והפער שבין הצלחת המדינה לבין מצבו של ראש הממשלה עלול להתרחב דווקא עכשיו. מדינה יכולה לנצח בנקודות. מנהיג יכול להפסיד על הפרשנות. ובבחירות שכבר נושפות מאחור, הפרשנות היא לעיתים קרובות המערכה האמיתית.
התרעות פיקוד העורף