השאלה החשובה היא מה בדיוק היא מבקשת להשיג כעת, ואם בדרג המדיני יש נכונות להכיר גם במגבלות הכוח. השאלה הזאת נעשתה דחופה עוד יותר דווקא ברגע שבו נפתח, לפחות על הנייר, ערוץ משא ומתן ישיר בין ישראל ללבנון בתיווך אמריקאי, לקראת פגישה מתוכננת השבוע בוושינגטון בין נציגים ישראלים, לבנונים ואמריקאים.
לכאורה, ההיגיון הישראלי שמאחורי ההתעקשות על אי הכללת הזירה הצפונית בהפסקת האש הכוללת - הוא פשוט וברור: חיזבאללה יורה, ישראל תוקפת. אבל המשוואה הזאת מחמיצה את הבעיה העיקרית. גם אחרי המהלומות הכבדות שספג הארגון מאז סוף 2024, הוא נחלש, אך לא התמוטט. הוא איבד הנהגה, תשתיות ויכולות, אך לא איבד את עצם כושר ההישרדות. מעבר לכך, בישראל התקבעה בהדרגה תפיסה מופרזת - לפחות בפורמט של דף מסרים הנמכר לציבור - שלפיה חיזבאללה כבר הוכרע, או לפחות חדל להיות שחקן צבאי אפקטיבי.
המציאות מורכבת בהרבה. גם במתכונת מצומצמת, מבוזרת וגמישה יותר, הארגון עדיין יודע לשחוק את העורף הישראלי, לאתגר את מערכות ההגנה ולשמר נוכחות קבועה בשטח. עצם העובדה שהירי נמשך גם בימים שבהם מתרבים המגעים המדיניים, ושהארגון מאותת כי לא בהכרח יראה עצמו מחויב להסדר שייגבש בלעדיו, מלמדת עד כמה גדול הפער בין השפה הדיפלומטית לבין המציאות המבצעית.
כאן טמונה הבעיה המרכזית: ישראל השיגה הישגים טקטיים חשובים מאוד, אבל מיהרה להפוך אותם להנחה אסטרטגית שגויה. ההנחה הזאת חלחלה מהממשלה לאולפנים ולציבור הרחב. כך נוצר פער מסוכן בין ההבטחות לבין המציאות. כשהציבור שומע שוב ושוב על "פירוק חיזבאללה מנשקו", אך רואה שהירי נמשך ושמחירו בעורף מצטבר, נשחק האמון לא רק בהצהרות הממשלה אלא גם ביכולתה להגדיר יעד ריאלי.
בימים האחרונים נוספה לכך בעיה נוספת: חלק מן התקיפות הישראליות כבר אינן נתפסות בעולם כפגיעה בכוחו הצבאי של חיזבאללה ותו לא, אלא כמהלכים שמעוררים שאלות על ריבונות לבנונית ועל המחיר האזרחי והמדינתי של הלחימה, לאחר תקיפות שגבו חיי אנשי מנגנוני ביטחון לבנוניים ופגעו גם סמוך לתשתיות אזרחיות רגישות. זה לא רק קושי מוסרי או תדמיתי; זהו מוקש מדיני שמכביד על כל ניסיון אמריקאי להציג את השיחות כראשיתו של הסדר.
גם לבנון עצמה מחייבת מבט מפוכח יותר. בישראל נוח לעתים לדבר על "ממשלת לבנון" ועל "צבא לבנון" כאילו מדובר במדינה ריבונית רגילה, היכולה להחליט ולאכוף בכוח את פירוק חיזבאללה מנשקו. אלא שהמערכת הלבנונית פועלת לפי כללים אחרים: איזון עדתי עדין, חולשה מוסדית עמוקה, קריסה כלכלית מתמשכת וחשש קבוע מהידרדרות למלחמת אזרחים. גם אם יש בממסד הלבנוני גורמים שהיו רוצים לצמצם את כוחו של חיזבאללה, ספק גדול אם יש להם יכולת פוליטית או צבאית לעשות זאת בלי הסכמה פנימית רחבה, ובוודאי לא תחת אש ישראלית ולחץ חיצוני בלבד.
לכן גם עצם ההסכמה הלבנונית להיכנס לשיחות אינה מלמדת בהכרח על נכונות לפיוס היסטורי; היא משקפת בראש ובראשונה ניסיון נואש לבלום את שפיכות הדמים, לא מהלך הנשען על אמון או על יכולת ממשית לכפות שינוי פנימי. מי שמציג לציבור הסדר מדיני מהיר שיוביל לפירוק מלא של חיזבאללה, בלי הקשר איראני ובלי שינוי עמוק בלבנון עצמה, מציע למעשה אשליה.
לאו דווקא שלום, לא הסדר קבע, אבל לכל הפחות בלימה של הדינמיקה שעלולה להידרדר למלחמה אזורית ממושכת. מבחינתם, כל יום נוסף של חילופי אש בלבנון מגדיל את הסיכון שהזירה הזאת תפריע ליעדים אמריקאיים אחרים, מן הכלכלה ועד היכולת של טראמפ להציג לבוחריו שליטה, יציבות ותוצאות. מכאן גם הלחץ שהופעל על נתניהו להפחית את עצימות התקיפות ולהסכים לפתיחת ערוץ מדיני עם ביירות.
בנקודה הזאת נחשף גם המתח בין טראמפ לנתניהו. הנשיא האמריקאי מבקש לייצב את המצב, לפחות זמנית ולתת צ'אנס לשיחות; ראש הממשלה מבקש להמשיך להפעיל לחץ צבאי, ובמקביל לשדר לבייס הפוליטי שלו שאין בלימה, אין ויתור ואין נסיגה. אין זו מחלוקת טקטית בלבד. מדובר בפער של ממש בשאלת מדרג האיומים ובאופן ניהול הסיכון. טראמפ רואה בזירה הלבנונית מוקש בדרך להסדרה רחבה יותר עם איראן; נתניהו רואה בה גם אמצעי לשימור חופש הפעולה, ואולי גם הסחת דעת נוחה מן הכישלונות המצטברים בזירות אחרות.
לא במקרה האיראנים עצמם קשרו במפורש בין התקדמות במגעים עם ארצות הברית לבין הפסקת אש בלבנון או לפחות ריסון ישראלי שם. במילים אחרות, לבנון כבר איננה סעיף נלווה למשבר; היא נעשתה אחד ממבחני המפתח שלו. כל פער נוסף בין טראמפ לנתניהו בזירה הזאת עלול להפוך מיד לחיכוך רחב יותר בין ירושלים לוושינגטון.
ובתוך כל זה, המחיר בעורף הישראלי מוסיף לעלות. לא מדובר בקריסה, כמובן, ולא קרוב לזה, אבל גם לא בשגרה שאפשר להשלים איתה. שגרת האזעקות, פגיעות ישירות, שחיקה מצטברת ועומס גובר על מערכי ההגנה.
במקביל, עצם ההכרזה על משא ומתן אינה מרגיעה בשלב זה את הזירה, ואולי להפך: היא מחדדת את התחושה שישראל מנסה להחזיק בו בזמן גם מהלך מדיני וגם מלחמה פעילה, בלי להכריע באמת בין השניים. ייתכן שזה משרת צרכים פוליטיים קצרי טווח, אבל כך קשה יותר לבנות אמון ציבורי ואמינות בין לאומית.
לכן, התרחיש הסביר ביותר כרגע איננו הכרעה מוחלטת וגם לא הסדר היסטורי. סביר הרבה יותר לצפות לתקופה ממושכת של מגעים מדיניים חלקיים, לצד לחימה בעצימות משתנה. ישראל תנסה להמשיך לפגוע בחיזבאללה בלי להיגרר למערכה רחבה; לבנון תנסה לקנות זמן ולהפחית לחץ; ארצות הברית תדחף לריסון כדי להציל גם את הערוץ עם איראן; וחיזבאללה ינסה להוכיח שלא הובס, ושאי אפשר לעקוף אותו באמצעות המדינה הלבנונית בלבד.
גם מכאן נובעת הספקנות הרבה בזירה הלבנונית עצמה: שם לא רואים בשיחות הקרובות פתיחת עידן חדש, אלא לכל היותר ניסיון לצמצם את ממדי ההרס. אם זו אכן התמונה, ההצלחה האפשרית בטווח הקרוב איננה "שלום", אלא הקטנת הנזק. גם זו מטרה חשובה, אבל המרחק בינה לבין ההבטחות הגדולות שנשמעות בירושלים עדיין גדול מאוד.
התרעות פיקוד העורף