לפי אותו ניתוח, הכישלון אינו נובע רק מפערים בין וושינגטון לטהרן, אלא בראש ובראשונה ממבנה הכוח בתוך איראן עצמה. המשלחת שנשלחה לשיחות לא הייתה גוף אחיד בעל סמכות מלאה, אלא שחקן מוגבל הפועל תחת פיקוח צבאי הדוק – ואף תחת איום עקיף מצד אותו גורם שאמור להוציא לפועל כל הסכם עתידי.
במקביל, בכירים צבאיים הבהירו כי יכולות הטילים אינן נתונות למשא ומתן כלל. כך נוצר מצב שבו המשלחת המדינית אינה חופשית לנהל דיאלוג מלא, אלא פועלת תחת מגבלות קשות שמוכתבות על ידי גורם שלא יושב רשמית סביב השולחן – אך שומר לעצמו את זכות הווטו. לדברי האנליסט, מדובר במבנה ייחודי שבו משמרות המהפכה נמצאים "גם בתוך המשלחת וגם מחוצה לה": נוכחים כמשקיפים, אך נעדרים כחותמים.
מכאן נובעת מסקנה חדה: הצד האמריקני ניהל משא ומתן עם גורם שאינו מסוגל לספק את מה שנדרש ממנו, לא בשל חוסר רצון – אלא בשל מגבלות מבניות עמוקות.
במצב כזה, אין גורם אחד שיכול לדבר בשם כלל המערכת – ובעיקר בשם הגורם הצבאי שמחזיק בפועל באמצעי הכוח. התוצאה היא מערכת שמסוגלת להילחם בצורה מבוזרת, אך אינה מסוגלת להתכנס לעמדה דיפלומטית אחת.
המשמעות רחבה: כל ניסיון עתידי להגיע להפסקת אש או להסכם שלום ייתקל באותה מגבלה בסיסית. כל עוד הפער בין מוקדי הכוח בתוך איראן נותר בעינו, גם הדיפלומטיה תמשיך להיתקל בתקרת זכוכית בלתי נראית – אך אפקטיבית לחלוטין.
התרעות פיקוד העורף