הוא המשיך ואמר: "הבהרנו באופן חד וברור כי ביטחון אזרחינו אינו נתון למשא ומתן - והדבר מובן לממשלת לבנון. אני חייב לומר שזה היה ניצחון של שפיות, של אחריות ושל שלום, משום שמנהיג חיזבאללה הזהיר את ממשלת לבנון אתמול שלא להשתתף בשיחות הללו, וממשלת לבנון אמרה באומץ “לא” לחיזבאללה — וזהו תחילתו של מאבק חזק, מבוצר ועקבי נגד חיזבאללה".
לדבריו, "אנחנו רוצים לשמור את הצרפתים רחוק מהשיחות, הם לא גורם מסייע במיוחד בנושא הלבנוני. חיזבאללה נחלש באופן דרמטי. זו הזדמנות. זו הפעם הראשונה מזה יותר משלושה עשורים ששתי המדינות שלנו יושבות יחד. בואו נרגיש את הרגע. בואו נהנה מהרגע. נהנינו ממנו יחד. קיימנו חילופי דברים מצוינים שנמשכו למעלה משעתיים".
"חיזבאללה, הפרוקסי המרכזי של איראן, הבהיר את כוונתו לחסל את ישראל- המדינה והמולדת היהודית- ולהביא מוות והרס על תושביה", הוסיף. "השואה מלמדת אותנו להתייחס לאיום הזה במלוא הרצינות, ואיננו יכולים להסס להסירו מגבולותינו. יש לנו את האומץ הנדרש לעשות זאת.
הוא סיים ואמר: "אני מאמין בלב שלם כי נוכל להשיג את היעדים השזורים זה בזה: פירוק מלא של חזבאללה, שחרור לבנון משלוחת הטרור של איראן, והשגת שלום אמיתי, יציב ומקובל על שני הצדדים-לטובת עמינו".
הנשיא עאון קיווה כי "הפגישה בוושינגטון הערב תסמן את תחילת הסוף של סבלם של הלבנונים בכלל ושל תושבי הדרום בפרט", וגינה את "התקיפה נגד הכוחות הבינלאומיים הפועלים בדרום, יוניפי"ל, הנקרא למלא תפקיד חשוב בשלב שלאחר הפסקת האש בשיתוף פעולה עם צבא לבנון, שנהנה מתמיכתם ואהבתם של תושבי הדרום, משום שהם מוצאים בו תקווה וציפייה".
לפי דיווח בערוץ LBCI הלבנוני התקיימה שיחה בין נשיא לבנון עאון לבין שגרירת לבנון בוושינגטון, לפני פתיחת המשא ומתן. נטען כי לא התקיימה כל לחיצת יד בין שגרירת לבנון בוושינגטון לבין השגריר הישראלי, אלא צולמה רק תמונת מזכרת. בוושינגטון פוסט דווח מפי בכיר לבנוני: "איננו סבורים שהשיחות יובילו להפסקת אש וללבנון אין מה להציע במשא ומתן".
זהו רגע חשוב, אבל לא מפני שהוא פותח בהכרח דרך להסדרה, אלא מפני שהוא חושף עד כמה לכל אחד מן הצדדים יש מטרה אחרת לגמרי. גם עצם המתכונת שנבחרה לשיחות אומרת משהו על גבולותיהן: מפגש ישיר , נדיר, בדרג דיפלומטי בכיר, אבל כזה שנולד כשברקע אין הפסקת אש מלאה, אין הסכמה על יעד משותף, ואין אפילו הסכמה בסיסית על השאלה אם מדובר במהלך שנועד לייצב את הגבול או בניסיון ראשון לשרטט סדר מדיני רחב יותר.
מבחינת ישראל, זהו ניסיון נדיר להחזיק בשני קצות החבל. מצד אחד, ירושלים מסכימה לערוץ מדיני ישיר, בתיווך אמריקאי, ומאותתת שהיא מוכנה לדבר עם לבנון על הסדרה ביטחונית, ואצל חלק מדובריה גם על אופק רחב יותר. מצד אחר, היא מסרבת לקשור את עצם קיום השיחות להפסקת אש, וממשיכה בלחץ הצבאי בדרום לבנון. ישראל מתעקשת לנהל מו"מ בלי להפסיק להכות, כדי שלא לאבד מנוף מול חיזבאללה ולא להצטייר בבית כמי שהתקפלה. בפועל, זה גם מה שישראל עושה: בלחץ ישיר מהבית הלבן - היא צמצמה בימים האחרונים את היקף התקיפות בביירות עצמה, אבל המשיכה את הלחץ המבצעי בדרום לבנון, ובייחוד סביב בינת ג'בייל.
זו עמדה מובנת מבחינה פוליטית, אבל מסוכנת מבחינה מדינית. הניסיון לנתק בין המו"מ לבין שדה הקרב עובד היטב רק על הנייר. בלבנון, וגם בוושינגטון, רואים היטב את הסתירה: אם ישראל רוצה שהשיחות ייתפסו כמהלך רציני, היא תתקשה מאוד לשכנע שהמשך התקיפות אינו חותר תחת עצם קיומן. ואם היא ממשיכה להפעיל כוח כדי לשפר עמדות לקראת שיחות, היא מסתכנת בכך שהשיחות ייתפסו לא כהזדמנות להסדרה אלא ככיסוי מדיני ללחימה מתמשכת. כאן גם טמון אחד הקשיים המרכזיים של המהלך: ישראל מדברת עם מדינת לבנון, אבל ממשיכה להילחם בארגון החזק ביותר שפועל בתוכה, ובינתיים אין שום סימן שחיזבאללה מוכן לקבל את ההפרדה הזאת.
בלבנון עצמה מתגלה הבעיה במלוא חריפותה. בישראל יש עדיין מי שמדברים על ביירות כאילו מדובר במדינה ריכוזית, מסודרת, שמסוגלת להחליט בבוקר החלטה אחת ובערב לאכוף אותה על כל השחקנים. זו כמובן פנטזיה. לבנון מגיעה לשיחות חלשה, זהירה, מפוצלת, ובעיקר מפוחדת. היא רוצה מאוד לעצור את הדימום, לצמצם את ממדי ההרס, להשיב לעצמה מעט ריבונות, אבל היא אינה פועלת במגרש ריק. מעליה, בתוכה ומולה ניצב חיזבאללה, שאינו מוכן לוותר על מעמדו, על נשקו ועל זכותו להכריע בענייני מלחמה ושלום. לא במקרה השיח בלבנון מפוצל: הדרג המדיני מבקש לקדם מגעים שיביאו לפחות להפסקת אש או לריסון, בעוד חיזבאללה מבהיר בפומבי שלא יראה עצמו מחויב להסדר שיתגבש בלעדיו. במקביל, עצם הנכונות של הממשלה הלבנונית לצאת לוושינגטון מעידה שגם בביירות מבינים שהמשך המצב הקיים מסוכן להם לא פחות משהוא מסוכן לישראל.
לכן השאלה החשובה באמת איננה מה ייאמר בחדר במחלקת המדינה בוושינגטון, אלא עד כמה יש בכלל לביירות יכולת לתרגם כל הבנה שתושג שם למציאות בשטח. אם לממשלה הלבנונית אין כוח לכפות את תוצאות השיחות על חיזבאללה, ואם חיזבאללה כבר מודיע מראש שלא יראה עצמו מחויב להסדר שיגובש בלעדיו, הבעיה איננה בנוסח ההודעה המשותפת אלא בשאלת הריבונות בלבנון. והשאלה הזאת, צריך לומר ביושר, רחוקה מאוד מפתרון. יש בלבנון מי שמבקשים לחזק את הצבא, את מוסדות המדינה ואת היכולת להחזיר סמכות לדרום, אבל הפער בין הרצון הזה לבין המציאות העדתית, הפוליטית והצבאית עודנו עצום.
גם בישראל כדאי להיפרד מן האשליה הנוחה שלפיה חיזבאללה הוכה עד כדי כך שהפך לבעיה טכנית בלבד. נכון, הארגון נחלש. הוא ספג מכות קשות. הוא איבד נכסים, מפקדים, חופש פעולה ויוקרה. אבל הוא לא נעלם, לא התפרק, ובוודאי לא איבד את היכולת לשבש את השגרה הישראלית. גם עכשיו, כשהוא נתון ללחץ, הוא עדיין מסוגל להכתיב קצב, לירות, לאתגר את העורף הישראלי, ובעיקר להזכיר לכולם שאי אפשר לבנות הסדר בלבנון כאילו הוא אינו קיים.
במובן הזה, ייתכן שחיזבאללה כבר אינו בעל הבית הבלעדי, אבל הוא עדיין מחזיק בזכות וטו אפקטיבית. וזו נקודה מהותית להבנת השיחות: מבחינת ישראל, עצם קיומן נועד בין השאר להחליש את הטענה של חיזבאללה שהוא הכתובת היחידה בלבנון; מבחינת חיזבאללה, עצם המפגש הוא איום פוליטי, ולכן הוא מנסה לרוקן אותו מתוכן מראש.
מבחינת ממשל טראמפ, השיחות הללו אינן רק עוד מאמץ תיווך מקומי. הן חלק ממאמץ גדול יותר לייצב זירה אזורית שמאיימת להסתבך בכמה כיוונים בעת ובעונה אחת: איראן, מצר הורמוז, מחירי הנפט, שווקים בינלאומיים, ולבסוף גם הפוליטיקה האמריקאית עצמה. הבית הלבן רוצה הישג . לא בהכרח שלום, לא בהכרח הסכם מלא, אלא לפחות עצירה של הדינמיקה המסוכנת.
וזו נקודה חשובה: הלחץ האמריקאי על ישראל להפחית עצימות איננו רק מחווה ללבנון, אלא אינטרס אמריקאי מובהק. מבחינת וושינגטון, כל תקיפה גדולה נוספת בביירות, כל הסלמה חדה בגבול, וכל כישלון מתוקשר של השיחות עלולים לפגוע לא רק בחזית הלבנונית אלא גם במאמץ האמריקאי הרחב יותר לנהל את העימות עם איראן ולמנוע זעזוע כלכלי נוסף.
ומאחורי הקלעים ניצבת גם איראן. היא נוכחת בכל משפט כמעט. מבחינת טהראן, חיזבאללה הוא עדיין נכס אסטרטגי חיוני, גם אם נחלש, ולכן כל ניסיון לייצב את לבנון בלי להביא בחשבון את מקומה של איראן בציר הזה נתקל מיד בתקרת זכוכית. מצד אחר, גם האיראנים אינם בהכרח מעוניינים בהסלמה בלתי נשלטת שתסבך עוד יותר את עמדתם האזורית ותפגע במרחב התמרון שלהם מול וושינגטון. לכן לבנון הפכה לזירת ביניים מסוכנת: לא חזית נפרדת באמת, אבל גם לא רק שלוחה אוטומטית של העימות עם איראן.
באופן פרדוקסלי, דווקא משום שהשיחות חשובות, הסיכוי שלהן לפרוץ דרך מוגבל למדי. קשה לראות בשלב הזה הסכמה מהירה על פירוק חיזבאללה מנשקו, וקשה עוד יותר לראות בסיס פוליטי לשלום או לנורמליזציה. הפער בין השיח בירושלים לבין המציאות הפנימית בלבנון גדול מדי. הסיכוי הסביר יותר הוא לתוצאה צנועה בהרבה: המשך שיחות, אולי הבנות חלקיות, אולי ניסיון לייצב אזורים מסוימים, אולי ריסון מסוים סביב מוקדי החיכוך. במונחים של המזרח התיכון, גם זה לא מעט. אבל זו איננה תמונת ניצחון; זו לכל היותר בלימת הידרדרות. ובאותה מידה צריך לומר גם מה עלול לקרות: אם הלחימה תחריף, אם מספר הנפגעים בלבנון יעלה, או אם חיזבאללה יבחר להסלים כדי להוכיח שאי אפשר לעקוף אותו, השיחות עלולות להישבר כמעט מיד.
התרעות פיקוד העורף