בואו נראה אם ניחשתם. על כיסוי ראש - השרה אורית סטרוק. על צניעות כבחירה ושליטה נשית - ח״כית לימור סון הר־מלך. על קוד לבוש - כבר־לא־שרה גלית דיסטל־ אטבריאן. על הסדר החברתי וערכי החברה - ראש השב״כ דוד זיני בשיחות סגורות. הגיוני, הלא כן?
אז זהו שלא. מי שדיברה על כיסוי ראש היא אילהאן עומאר, חברת קונגרס אמריקאית ממינסוטה (מיניאפוליס) מהמפלגה הדמוקרטית. מי שדקלמה סיסמאות על כבוד ובחירה נשית היא יסמין מוגאהד, סופרת ומטיפה אמריקאית מוסלמית שמתמקדת בצניעות. מי שהתפייטה על ערכו של קוד לבוש נשי במרחב הציבורי היא פאטימה עליה, פוליטיקאית איראנית שמרנית וחברת פרלמנט לשעבר. ומי שהעלה על נס ״לבוש הולם של נשים״, שתורם לסדר החברתי, נמנה עם משמרות המהפכה באותה המדינה. ולא, אל תגידו שאסור להשוות. מצאו את ההבדלים בהשקפת העולם.
שרב מביא איתו סופות אבק, עננים כבדים מלווים ברעמים ובברקים, וחורף גשום מספק הצפות. ככה זה בטבע. הרפורמה של יריב לוין ושמחה רוטמן מלווה בפגיעה עקבית במעמד האישה. ככה זה בפוליטיקה. בקיץ 2023 גל עכור שטף את הארץ - נהגי אוטובוסים (לא כולם אך גם לא מעטים) מינו עצמם לנציגי משמרות הצניעות, הורו לנשים, בעיקר לצעירות, להתכסות בשמיכות כשהן עולות לאוטובוס, ושלחו אותן לשבת בחלק האחורי.
לא. אף שאני מקפידה להעיף חמץ מהבית מדי שנה לקראת פסח, ואפילו הכלב אצלנו מקפיד על איסור חמץ, כי אנחנו לא מחזיקים בבית חמץ שראוי למאכל כלב, התנגדתי בתוקף לתרגיל של עידית (מיצובישי) סילמן, אשר פירקה את הקואליציה שבראשה עמדה כדי שתייר בריטי שאושפז בחול המועד פסח לא יכניס לחמנייה לשידה ליד מיטתו. וכל כך למה? כי אני רוצה בית דתי. זו בחירתי האישית. ואני חוששת ממדינה דתית. זה הסיוט הכי גדול שלי שלפתע קורם מול עינינו עור וגידים.
מתי זה התחיל? לא, לא עם קום המדינה. עם כל הוויכוחים על פתיחת בתי קולנוע בשבת ועל היעדר תחבורה ציבורית בשבתות וחגים ועל נישואים אזרחיים - ישראל לא הייתה מדינה דתית. למדינה דתית סממן חד וברור שלא ניתן לפספס: הדרת נשים, קוד לבוש והפרדה מגדרית במרחב הציבורי. חד הם.
בדצמבר 2011 עלתה ציפי חוטובלי, יו״ר ועדת הכנסת למעמד האישה, ל״קו מהדרין״ בבית שמש בניסיון למחות על ההפרדה המשפילה באוטובוס. הייתי שם איתה. בינואר 2015 התריע גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים לשעבר, על סכנה שמשתקפת מהמועמדים החרד״לים שצורפו לרשימת הבית היהודי. חוטובלי מנהלת אורח חיים דתי. ארדן בוגר ישיבה תיכונית. לא במקרה דווקא השניים האלה היו שהצביעו על הכתובת שעל הקיר. דתיים ובעלי רקע דתי מודעים לסכנה שטמונה בפונדמנטליזם יותר מחילוני ממוצע.
בקדנציה ההיא חלה התפנית. הליכוד עברה מהפך. מפלגתם של זאב ז׳בוטינסקי, מנחם בגין ויצחק שמיר הייתה למפלגה של יאיר נתניהו, דודי אמסלם והרב מאזוז. דיסטל־אטבריאן ושלמה קרעי החליפו את חוטובלי ואת ארדן. הליכוד שינתה את פניה, הפכה את עורה והחליפה חזון ציוני בחזון של מדינה חרדית.
ובחזרה לבית שמש. בסמוך לביקורה של חוטובלי, גברים חרדים תקפו כמה פעמים בחורות מהמגזר הדתי־לאומי, ירקו עליהן. איימו במקלות. הם גם תקפו ילדות, תלמידות בית הספר הדתי אורות ברמת בית שמש. למה? משום שקוד הלבוש של הבנות הסרוגות לא הלם את קוד הלבוש החרדי. חצאיות ג׳ינס וסנדלים איימו על הסדר החברתי ולא שיקפו את ערכי החברה.
לא, זה לא תם ולא נגמר. פשוט עם כינון הממשלה הנוכחית קנאים שהוגדרו בשנים עברו ״עשבים שוטים״, השתלבו בצמרת והתמקמו בעמדות כוח. נערי גבעות שבאו בימים התברגו במשרד לביטחון לאומי, ואילו דובר הפלג הירושלמי האנטי־ציוני נבחר למרכז מפלגת השלטון. בליכוד 2026 יולי אדלשטיין out, חיים אוירבך, דובר הפלג - in. הפלג הירושלמי זה לא רק ״נמות ולא נתגייס״, האנשים הנחמדים האלה הם־הם שיורקים על בנות עם חצאיות ג׳ינס וללא גרביים ותובעים הפרדה מוחלטת במרחב הציבורי. קנאי בית שמש השתלטו על מצודת זאב.
השאלה היא לא האורך המדויק של מכנסי ריצה במרתון. השאלה היא אם נרשמה דינמיקה. האם לפני שנה החיילות רצו במכנסיים קצרים; האם לפני שנתיים מפקדת בצה״ל הייתה מעלה על דעתה לגזור עונשים על משתחררות שהחליפו לאזרחי חילוני, כלומר לבגדיהן הרגילים. הבעיה היא לא ההבדל בין מכנסיים קצרים למכנסיים עד הברכיים או עד הקרסוליים. הבעיה היא בהתערבות המדינה בלבוש האישה. דווקא אישה, שכן רק חיילות, ולא חיילים, מצאו עצמן במוקד ההתעסקות בלבוש.
בעלה של ידידה ליטאית, שאיתה אני נוהגת להתווכח ברוח טובה, חזר בתחילת השבוע משיעור ערב בכולל. הסתבר שהאקטואליה חדרה גם לכולל הליטאי, והאברכים השתעשעו בעודם דנים בנושא המלחמה. עד שלא נשתווה לאיראן ברמת הצניעות לא נוכל לגבור עליה, העירו. החברה ציינה כי אפילו מבחינתה זה נשמע טיפל'ה מוגזם (והיא בחורה מחמירה על מלא), אך מיד הוסיפה כי הדברים מן הסתם נאמרו בהלצה. מילתא דבדיחותא.
לא בטוח. בשנות ה־90, ההערכה שלפיה בישראל תונהג הפרדה בתחבורה הציבורית, בספריות, באירועים ציבוריים במימון המדינה ובמוסדות להשכלה גבוהה - הייתה מצלצלת כנבואת זעם קנטרנית. לפני עשור, פרשנות שלפיה מפלגת הליכוד תחתור לקיום מדינה חרדית, כשאנשי הפלג הירושלמי יתגייסו לשורותיה, הייתה נתפסת עקיצה פוליטית זדונית ובעיקר הזויה. אל לנו לזלזל בשאיפה להידמות למשטרים אסלאמיים שכופים על אישה בורקה והפרדה מוחלטת מהמין השני. גם אם הדברים נאמרים בהלצה, זאת לא בדיחה, זה אופק. זה חזון.
אישה יכולה לבחור בכיסוי ראש, בחצאית ארוכה ואפילו בבילוי עם בנות מינה בלבד. זאת בחירה אישית, דתית וחברתית. זאת זכותה המוחלטת. למדינה אין זכות לחנך אישה בוגרת, לכפות עליה קוד לבוש והפרדה מגדרית. בתור אישה דתית אלחם בכל הכוח לזכותן של חיילות לרוץ מרתון במכנסיים קצרים. זו מדינה שבה חיילת מנועה מלרוץ במכנסיים קצרים וקנאים מכים בחורות מבני עקיבא. בתור אישה דתייה אני יכולה לחיות במדינה חילונית. במדינה חרדית אין לי זכות קיום.
לא בכדי דיסטל־אטבריאן מתקנאה בערכים של חמאס. זוכרים את דברי ההלל ששפכה שרת ההסברה לשעבר על ארגון הטרור? ״שימו לב מה קורה בעזה, שימו לב מה קורה בחמאס. יש להם כוח אינסופי, הם גאים במוות שלהם, בעוני שלהם, בסבל שהם עוברים, כי יש להם אללה. לנו גדעו את השורשים מתחת לרגליים״. לא בכדי לימור סון הר־מלך מקדמת הפרדה מגדרית בלימודים לתואר שני.
המלחמה שישראל מנהלת נגד איראן - אם תתחדש ואם לא, אם עכשיו ואם בעתיד - היא מלחמה צודקת ומוצדקת, אך רק כמערכה של מדינה מערבית נגד משטר האייתוללות ולא כמלחמת איראן־עיראק. באנגלית, נתניהו נואם על מלחמת אור וחושך, על מלחמת הציוויליזציה המערבית נגד האסלאם הפונדמנטליסטי. בעברית הוא נותן יד חופשית לדיסטל־אטבריאן, ללימור סון הר־מלך, לאורית סטרוק, ומה שמסוכן שבעתיים, לדוד זיני, לקדם את חזונם של הקנאים מהפלג הירושלמי: שישראל תשתווה בצניעות לאיראן.
התרעות פיקוד העורף