גורמים פוליטיים המעורים בהתארגנות להקמת מפלגת ימין חדשה, הידועה גם תחת שם הקוד "ליכוד ב'", טוענים כי ברגע שבנט נכנס למפלגה אחת עם לפיד – הוא אולי מתחזק במרכז, אך מתקשה להישאר הכתובת הטבעית והנקייה לימין האנטי-נתניהו. יאיר לפיד אינו שותף טכני; הוא סמל מחנאי. עבור רבים בימין הוא מסמן שמאל-מרכז. לכן, גם אם בנט עומד בראש, עצם החיבור מייצר בעיה: מי שרוצה ימין אך לא רוצה את נתניהו, לא בהכרח ירגיש בבית אצל בנט-לפיד. לדבריהם, אם עד עכשיו בנט עוד תכנן לשחק על המגרש הימני ולהתחרות על קולות מאוכזבי נתניהו – החיבור עם לפיד משנה את כללי המשחק וסוגר בפניו את המגרש הזה.
המשמעות האסטרטגית של איחוד בנט-לפיד עשויה להתברר דווקא בזירה הזו. עד עכשיו בנט עוד יכול היה לטעון שהוא הבית הטבעי של הימין הממלכתי שאינו רוצה את נתניהו. מהיום, הטענה הזו מסובכת בהרבה. הוא כבר לא מופיע לבדו; הוא מופיע בצמוד ללפיד. והצמידות הזו, עבור חלק ממצביעי הימין, כבדה יותר מכל סעיף בהסכם.
אם מפלגת "ליכוד ב׳" תקום, היא תנסה לנצל בדיוק את נקודת התורפה הזו. המסר שלה למצביעי הימין המתונים יהיה פשוט: אינכם צריכים לבחור בין נתניהו לבנט. אינכם צריכים לעבור דרך גוש המחאה כדי להצביע נגד הליכוד הנוכחי. יש לכם כתובת ימנית משלכם – עם שפה ליכודית, ביוגרפיה ליכודית, ערכי ליכוד ומסר ברור: ימין בלי נתניהו.
במובן הזה, בנט ולפיד איחדו את גוש התיקון, אך גם שרטטו מחדש את גבולותיו. הם הפכו את הקרב מול איזנקוט לקרב פנימי בתוך המרכז, והשאירו מחוץ למסגרת קהל משמעותי: ימנים מאוכזבים, מצביעי ליכוד לשעבר, אנשי ממלכתיות – מי שסולדים מהקואליציה הנוכחית אך אינם מוכנים להצביע למפלגה שלפיד נמצא בה.
מכאן נולד הפרדוקס: המהלך שנועד להגדיל את המחנה עלול גם לסמן את תקרת הזכוכית שלו. הוא מחזק את בנט מול איזנקוט, אך מחליש אותו מול כל גורם שיבוא מימינו ויטען: אני הימין שלא רוצה את נתניהו – בלי החיבור ללפיד.
התרעות פיקוד העורף