"לצערי, החיבור בין בנט ללפיד השבוע פוגע ביכולת להחליף את הממשלה הגרועה הזו", כתב גנץ. "במקום לקרוא למצביעי הימין, הליכודניקים ואנשי הציונות הדתית שמחפשים היום בית אחר, ולהגיד להם שאנחנו נדאג להקים ממשלה רחבה וציונית בלי קיצוניים שתטפל בגיוס, באתגרים הביטחוניים והכלכליים - הם בחרו להמשיך להתבצר בקרבות פנים גושיים ולהתעסק במי יוביל, במקום לאן נוביל".
גנץ ביקש למצב את כחול לבן ככוח היחיד, לדבריו, שיכול להבטיח גם את החלפת נתניהו וגם הקמת ממשלה רחבה. "אני תעודת הביטוח שלכם לעשות כל שניתן כדי להחליף את נתניהו וממשלת הקיצוניים, ולוודא הקמת ממשלה ציונית רחבה", כתב. "זו ההבטחה שיש רק לכחול לבן. נעבוד קשה ונגרום לזה לקרות".
הקרב על גנץ: בין אחוז החסימה לציר בנט־לפיד
על פי אותו ניתוח, בפני בנט ולפיד עמדו כמה אפשרויות: לדאוג שגנץ יעבור את אחוז החסימה כדי שקולותיו יישמרו בתוך הגוש, לפעול לפרישתו אם יתברר שהוא מסכן את המחנה, או במקרה שיתעקש להתמודד עד הסוף - לנסות להעביר ממנו כמה שיותר מצביעים. ההבדל, כפי שתואר, הוא בין אובדן של כמה מנדטים לבין אובדן של כמה אלפי קולות בלבד מתחת לאחוז החסימה.
לפי טוכפלד, ההחלטה שהתגבשה הייתה לפעול למחיקתו הפוליטית של גנץ כיעד אסטרטגי. "אסור שגנץ יתמודד בבחירות הקרובות", נטען בטור, תוך תיאום מהלכים שנועדו להביא לפרישתו מהמרוץ. אלא שגנץ, כך לפי אותו ניתוח, אינו צפוי לוותר בקלות. שנותיו בפוליטיקה חישלו אותו, והוא ממשיך להאמין כי יש ביקוש ציבורי למסר שהוא מציע: מתינות, אחדות ושלילת קיצוניות. מבחינתו, גם סקרים קשים אינם בהכרח סוף הדרך, והוא עשוי להיאחז בכל שביב סיכוי כדי להמשיך ולהציע את דרכו לבוחרים.
עם זאת, הבעיה המרכזית של גנץ היא יכולתו המוגבלת להביא קולות מהצד השני של המפה הפוליטית. לאחר שהבהיר כי לא יצטרף לנתניהו בשום מצב, הוא איבד חלק מתומכי הימין הרכים - מצביעים שאינם מעוניינים בהמשך כהונת נתניהו, אך גם חוששים מממשלה שתישען על המפלגות הערביות. מנגד, הקמפיין עדיין בראשיתו, והמסרים עשויים להשתנות בהמשך.
התרעות פיקוד העורף