מכאן נובעת הדאגה המרכזית בירושלים. אם ההסכם ייחתם - איראן עלולה לקבל כבר עכשיו זמן, כסף וחמצן אסטרטגי, בזמן ששאלת האורניום וההעשרה תידחה להמשך. בתרחיש כזה היא יוצאת מהמערכה חבולה, אבל עומדת. מבחינת המשטר בטהראן, זה עשוי להספיק: הוא יסיים את האירוע עם שמירה על מוקדי הכוח, הצגת עמידה מול לחץ אמריקאי-ישראלי, וכניסה לשלב הבא של המו"מ לאחר שכבר קיבל הקלות ראשונות.
בישראל מעריכים שהנוסח הסופי, אם ייחתם, יהיה עמום במכוון. האמריקאים ידגישו שאיראן התחייבה לוויתורים; האיראנים יכחישו, יאמרו שלא מסרו דבר ולא ויתרו על זכויותיהם; וכל צד יציג את אותן שורות כהישג. זו כנראה תהיה - אם תהיה - לא תקלה דיפלומטית, אלא תנאי לחתימה. עמימות כזאת נוחה לוושינגטון ולטהראן, ורעה לירושלים: קשה לקבוע הפרה של ההסכם, קשה להחזיר לגיטימציה לפעולה צבאית, ולאיראן נותר מרחב תמרון בדיוק בנקודות שבהן ישראל ביקשה התחייבויות חדות.
כאן גם מצטמצם מרחב הפעולה של נתניהו. אם טראמפ יחתום על המסמך, ראש הממשלה יתקשה להתייצב נגדו חזיתית. הוא לא יתקוף באיראן לבדו, לא ינהל משבר גלוי עם הנשיא האמריקאי, ולא יוכל להציג את ישראל כמי שמכשילה הסדר שמבטיח פתיחת נתיבי שיט וירידת לחץ כלכלי עולמי. פעולה ישראלית עצמאית אחרי חתימה תיראה בוושינגטון כערעור על הישג נשיאותי, לא רק כהמשך המאבק בגרעין.
המתיחות הזאת אינה נעצרת בהסכם עצמו. היא נוגעת למעמדה של ישראל בוושינגטון. נתניהו היה גורם מרכזי בדחיפת טראמפ אל המערכה מול איראן, אבל שלב הסיום כבר מתנהל לפי סדר עדיפויות אמריקאי: שווקים, מחירי אנרגיה, מדינות המפרץ, והצורך של טראמפ לצאת מהאירוע כשהוא נראה חזק. בתחילת המלחמה נדמה היה שהאינטרסים של ירושלים ושל הבית הלבן מתלכדים, כעת מתברר שהחפיפה הזאת הייתה מוגבלת בזמן.
ברקע מצטברים סימנים מטרידים מבחינת ירושלים: שיחות מתוחות עם מקורבי טראמפ, הדלפות מסביבת הממשל, תחושה אמריקאית שישראל דחפה למלחמה ארוכה מדי, ודיון מתקרב על הסכם הסיוע הביטחוני הבא. אם בוושינגטון תתקבע התחושה שישראל מושכת את ארה"ב לעימותים ארוכים ויקרים, הדבר עלול לחלחל גם לשאלות התקציב, המלאים, ההגנה האווירית והסיוע בעשור הבא.
גם הזירה הלבנונית עלולה להתגלות כמוקש. עדיין לא ברור אם ההסכם יחייב את ישראל לסיים את המערכה מול חיזבאללה, או אף להתפנות מנקודות שבהן היא מחזיקה. סעיף כזה, אם יופיע בנוסח, עלול להפוך לבעיה מדינית ופוליטית קשה. בישראל כבר למדו בלבנון שהכרזות על הכרעה אינן תמיד עומדות במבחן המציאות. חיזבאללה יכול להיות מוחלש, מוכה ומרוסן - ועדיין חי, בועט ולא מפורק. הסדרה שתעצור את האש בלי לפרק את מנגנון השיקום שלו עלולה להחזיר את ישראל בתוך זמן לא רב לאותה דילמה, רק בתנאים מדיניים נוחים פחות.
ועדיין, גם אם החתימה תתרחש - ישראל אינה חוזרת לנקודת ההתחלה. איראן שאחרי המערכה חלשה מאיראן שלפניה. יכולות ייצור הטילים שלה נפגעו באופן שייקח שנים לשקם, גם עם כסף רב. תוכנית הגרעין נדחקה לאחור. הכלכלה האיראנית ספגה נזק כבד. גם שחרור כספים מוקפאים לא יתקן במהירות את הנזק, כל עוד לא יוסרו סנקציות רחבות באמת.
הקושי טמון בפער בין המאזן האסטרטגי לבין הציפיות שנבנו כאן. בחודשים האחרונים בכירי הממשלה תרמו רבות ליצירת התחושה שהמערכה תסתיים בהכרעה: פירוק עמוק של הגרעין, חיסול תוכנית הטילים, אולי אפילו הפלת המשטר. כרגע מסתמנת תוצאה צנועה בהרבה: הישגים צבאיים ממשיים, ללא הכרעה ברורה; משטר איראני שורד; הולך להיחתם הסכם חלקי בלבד; והגרעין שממתין לפרק הבא. זה לא בהכרח כישלון צבאי, אבל זה בוודאי כישלון של ניהול ציפיות.
הפער הזה עלול לרדוף את נתניהו אם ההסכם ייחתם - מדינית, ביטחונית וגם פוליטית. האופוזיציה תוכל לטעון שאחרי 7 באוקטובר הגיע גם כישלון באיראן: הבטחות גדולות, ציפיות עצומות, ותוצאה חלקית שקשה למכור כניצחון. נתניהו יוכל להשיב, בצדק מסוים, שבלי המערכה מצבה של ישראל היה גרוע בהרבה. ההסבר הזה נכון יותר בחדרי הדיונים מאשר בקמפיין בחירות. לציבור קשה יותר לקבל סיום שנראה רחוק כל כך מההבטחות, במיוחד אחרי חודשים שבהם שווקה לו אפשרות של שינוי היסטורי.
הסיפור נוגע גם לנכס הפוליטי היקר ביותר של נתניהו בזירה הבינלאומית: יחסיו המיוחדים עם טראמפ. במשך שנים הוא הציג את הקשר הזה כהוכחה לכך שרק הוא יודע לעבוד מול הבית הלבן הרפובליקני. אם טראמפ חותם על הסכם שנתניהו עצמו רואה כרע לישראל, האהדה האישית כבר אינה מספיקה. טראמפ יכול להמשיך לשבח את ביבי ולהעריך אותו; ברגע המכריע, מה שקובע הוא מידת ההשפעה על ההחלטות.
אם ההסכם יתפוצץ, נתניהו עשוי להרוויח זמן ונרטיב: הוא יוכל לומר שהזהיר מפני האיראנים, שהלחץ צריך להימשך, ושאין תחליף לקו התקיף. קריסת המגעים, עם זאת, אינה בהכרח בשורה טובה. היא עלולה להחזיר את האזור להסלמה, להשאיר את הורמוז כקלף איראני, להדליק מחדש את לבנון ולהאריך את שחיקת העורף הישראלי. תרחיש של תקיפה אמריקאית מוגבלת, רק כדי לשדר קשיחות לפני סיום המערכה, עלול להיות מסוכן במיוחד: הוא לא בהכרח ישנה את מאזן הכוחות, אבל הוא עלול להשאיר את ישראל חשופה יותר ביום שאחרי.
ישראל נקלעת כאן למלכוד לא נוח: הסכם שמקבע תוצאה חלקית יהיה בעייתי, אבל גם קריסה של ההסכם עלולה להחזיר אותה במהירות למלחמה ארוכה ויקרה. ההישגים קיימים, אך קשה להציגם כניצחון. טראמפ עדיין קרוב, אך כבר אינו פועל לפי התסריט הישראלי. ונתניהו, שנכנס למערכה מול איראן עם ההבטחה הגדולה ביותר שלו, עלול לגלות שהרגע המסוכן ביותר אינו תחילת המלחמה - אלא האופן שבו וושינגטון מחליטה לסיים אותה.
התרעות פיקוד העורף