ההסכם בין ארה"ב לאיראן עוד לא נחתם. הוא גם לא ירד מהשולחן. כרגע הוא מרחף באזור הדמדומים החביב כל כך על דיפלומטים, יועצים אסטרטגיים, מתווכים פקיסטנים וקטארים ופרשנים באולפנים: קרוב מספיק כדי להלחיץ את ירושלים, רחוק מספיק כדי שכל צד יוכל להכחיש, להקשיח עמדות, להדליף ולחזור בו.
בוושינגטון רוצים להרגיע את שוקי האנרגיה, בטהרן רוצים כסף וזמן, ובמפרץ רוצים את הורמוז פתוח. בירושלים, גם אם לא יודו בכך בקול רם, מצב ביניים רע נראה כרגע עדיף מהסכם סופי גרוע או ממלחמה אזורית נוספת שאיש אינו יודע היכן תיגמר.
גורמים בישראל מתארים את המתווה המסתמן כהסכם מסגרת, לא כהסכם הכרעה. פתיחת מצר הורמוז, הארכת הפסקת האש, הקלות מוגבלות במכירת נפט איראני, הפשרה מסוימת של כספים דרך מנגנונים אזוריים, ורק אחר כך חזרה לשאלה שלשמה התכנסה כל המערכה הזאת - הגרעין. בתרגום חופשי מדיפלומטית לעברית: קודם מכבים את הלהבות, אחר כך מתווכחים על הגפרורים.
גם את תמונת הניצחון שלו טראמפ כבר מחפש שם. בהיעדרם של כניעה איראנית, קריסת משטר או פירוק מלא של הפרויקט הגרעיני, בבית הלבן צריכים משהו מוחשי להראות לציבור: לא עוד סעיף עמום ולא עוד התחייבות בעל פה, אלא פתרון כלשהו לסוגיית האורניום המועשר. לכן הוויכוח על 440 הקילוגרמים של אורניום מועשר לרמה גבוהה נהפך למוקד הקרב. ביום רביעי, בישיבת הקבינט, ניסה טראמפ לקבע את הנקודה הזאת בעצמו: "לא תהיה בכלל הקלה בסנקציות. הם יצטרכו לוותר על האורניום המועשר שלהם בשביל ההקלות". במילים אחרות, הוא מבין היטב שבלי האורניום לא תהיה לו תמונת ניצחון, אלא עוד מסמך שאפשר לפרשו לשני הכיוונים.
מכאן הדאגה הישראלית. לא סעיף אחד מטריד את ירושלים, אלא ההיגיון כולו. אם איראן כבר עכשיו מקבלת הקלות, כסף וחמצן, ושאלת האורניום נדחית לשלב הבא, היא נכנסת לחדר המו"מ הבא במצב טוב יותר מזה שישראל רצתה לראות. איראן תצא חבולה, אבל עדיין רחוקה מהכרעה.
גורמים בישראל אומרים שהאיראנים עלולים עוד לפוצץ את העסק, "להיתקע על משהו" - אורניום, הורמוז, ניסוח, כבוד, ריבונות, או כל מונח אחר שבטהרן יודעים להפוך לעיקרון מקודש בדיוק כשצריך לסחוט עוד ויתור. ועדיין, ההערכה היא שטראמפ ורוב סביבתו רוצים עסקה. לשם דוחפים המדינות המוסלמיות המקורבות אליו, השווקים ולוח השנה הפוליטי בארה"ב.
סוגיית הגרעין הרפובליקני
התשובה על השאלה "האם הקשחת העמדות האיראנית היא אמיתית או טקטית?" אינה חד־משמעית. בישראל נוטים לראות בה את שני הפנים יחד. המחלוקת סביב האורניום וסביב השליטה בהורמוז הינה אמיתית, לא רעש רקע. ההדלפות, ההכחשות וההצהרות התקיפות הן כבר חלק ממשחק המיקוח: האמריקאים צריכים להראות שלא ויתרו על הגרעין. האיראנים צריכים להראות שלא התקפלו. כל צד כותב עכשיו את נאום הניצחון שלו עוד לפני שהמסמך נחתם.
הדרך, כמובן, עוד לא סלולה. סביב טראמפ יש עדיין גרעין רפובליקני אנטי־איראני חזק. "במפלגה שלו עוד יסבירו לו שהוא ניצח היסטורית", אמר גורם ישראלי בציניות, "אבל רק אחרי שיסבירו למה זה נראה כמו הפסד". ועבור טראמפ הכותרת חשובה לא פחות מהתוכן, ולעיתים יותר. לכן אולי מספיק לו מסמך ביניים והצהרה חגיגית שלפיה מנע מלחמה גדולה.
ובמקביל, טראמפ מנסה להחליף את כרזת הסרט. במקום מלחמה שהתארכה ואיומים שלא התממשו, הוא מנסה לדבר על "שלום אזורי" ועל הרחבת הסכמי אברהם. זו לא רק משאלת לב; זו גם פעולת מיתוג. אם המלחמה לא מסתיימת בפירוק איראן, אולי היא תימכר לציבור כפרולוג להסדר אזורי גדול. הבעיה, כמו תמיד באזור הזה, היא שהמציאות אינה מתרשמת מפוסטים חגיגיים. בלי אופק כלשהו בזירה הפלסטינית לא ירוצו סעודיה, קטאר ואחרות לחתום על נורמליזציה עם ישראל רק מפני שטראמפ דורש זאת "מיד".
לכן לפרסום פרטי השיחה בין טראמפ לנתניהו הייתה משמעות. הוא לא נועד רק לעדכן. הוא נועד למסגר. להרגיע את הימין הרפובליקני, לשדר שטראמפ אינו מוותר בנושא הגרעין ולהראות שנתניהו אינו עומד בחזית נגד המהלך. הוא אינו אויב העסקה, אך גם לא בהכרח שותף בכיר לה; במזרח התיכון, גם עמדת הביניים היא מעמד.
נתניהו מכיר היטב את האזור האפור הזה. הוא חי בו שנים. אלא שהפעם האזור האפור אינו בהכרח בשליטתו. אם טראמפ יחתום, רה"מ יתקשה להתייצב נגדו. הוא לא יתקוף לבדו באיראן, לא ינהל משבר פומבי עם הנשיא האמריקאי ובוודאי לא ירצה להצטייר כמי שמחבל במהלך שמבטיח לפתוח את הורמוז ולהוריד את הלחץ מעל הכלכלה העולמית. מי שהתרגל להיות האיש שלוחש לאמריקה באוזן, מגלה כעת שלפעמים אמריקה שמה אוזניות.
מבחינת נתניהו, הבעיה חורגת מן השדה המדיני. היא פוליטית, כמעט אישית. במשך שנים הוא בנה את דמותו כמנהיג היחיד שיודע לדבר עם הרפובליקנים, ללחוץ על הבית הלבן, לקרוא את איראן, לראות שלושה צעדים קדימה. החתימה של טראמפ על ההסכם שוחקת את הנכס הזה. טראמפ יכול לחבבו ולשבחו מול המצלמות, אבל ברגע ההכרעה מה שקובע אינו חיבה, אלא השפעה.
מצבו של נתניהו מסובך יותר מכפי שנוח לו להודות. ישראל אינה חוזרת לנקודת ההתחלה: המערכה מול איראן פגעה ביכולות ייצור הטילים שלה, דחקה את תוכנית הגרעין לאחור, פגעה בכלכלה והכריחה את טהרן לשבת במו"מ תחת לחץ. אלה הישגים אמיתיים, לא ספינים. גם כספים מוקפאים, אם ישוחררו בחלקם, לא ישקמו בן לילה תשתיות שנפגעו.
הצרה היא שהציבור הישראלי לא שמע בחודשים האחרונים הרצאות על "שיפור המאזן האסטרטגי", אלא רמזים להכרעה, דיבורים על שינוי המשטר ותחושה של רגע היסטורי, הבטחות ישירות ועקיפות שהפעם זה ייגמר אחרת. ובמצב כזה, קשה יהיה למכור הסכם ביניים כניצחון.
האופוזיציה כבר תדע מה לעשות עם זה. אחרי 7 באוקטובר, תגיע איראן. עוד הבטחה גדולה, עוד תוצאה חלקית. עוד מערכה שהחלה בכותרות ענק ונגמרת במסמך עמום. נתניהו יוכל להשיב, ובצדק מסוים, שבלי המערכה מצבה של ישראל היה גרוע בהרבה. אלא שצדק אסטרטגי אינו תמיד מטבע עובר לסוחר בקלפי. במיוחד לא כשהציבור עייף, כועס, מותש, ורוצה לדעת למה שוב הבטיחו לו סוף ובמקום זה הוא קיבל עוד שלב ביניים.
לוחצת איפה שכואב
אחד התרחישים שעלו בשיחות בישראל הוא שטראמפ ינסה לפצות את נתניהו בזירה אחרת. תן לי שקט מול איראן, תקבל מרחב פעולה בעזה או בלבנון. פוליטית זה נשמע מפתה: אם אין ניצחון בטהרן, אולי יהיה דגל ברפיח או בביירות. למעשה, זה עלול להתברר כמתנה רעילה. הציבור הישראלי עייף ממלחמה. ממילואים, מנפגעים, ממשפחות מרוסקות ומכלכלה שחוקה. בניגוד למערכה מול איראן - עזה ולבנון הן מלחמות עם בוץ, דם, שמות, לוויות וצווי 8. קשה לבנות עליהן קמפיין בחירות. קל מאוד לטבוע בהן.
לכן נתניהו תקוע במלכוד כמעט מושלם: הסכם רע יפגע בו; הסכם ביניים ישאיר אותו עם ניצחון שקשה למכור; פיצוץ המגעים יחזיר את סכנת ההסלמה; ופיצוי בזירה אחרת עלול להבעיר לו את הקמפיין. כל דרך נראית אפשרית, אף אחת אינה נקייה.
והגורמים בישראל מעריכים שהתרחיש הסביר ביותר אינו הסכם היסטורי ואינו פיצוץ גדול, אלא דשדוש. הסכם ביניים, פתיחת הורמוז, הקלות מסוימות, ואז תקיעות. האיראנים ימשכו זמן. טראמפ יכריז שכבר ניצח. ישראל תזהיר שהגרעין עדיין שם. כל צד יחזור לפינתו. בעולם יקראו לזה יציבות. בירושלים יקראו לזה בעיה שנדחתה.
זהו תרחיש נוח יחסית לטראמפ. הוא מרגיע את שוקי האנרגיה בלי להיכנס למלחמה נוספת. הוא מאפשר לו להכריז שהכריח את איראן לפתוח את הורמוז. הוא נותן לו תמונה של מנהיג חזק, בלי לשלם מחיר של מלחמה ארוכה. אחר כך, אם השלב הגרעיני ייתקע, תמיד אפשר להאשים את האיראנים, את קודמיו, את האירופים, או את מזג האוויר.
ביום רביעי הוא כבר תרגל את הגרסה הקשוחה: "הם חשבו שהם יערימו עליי, 'יש לו בחירות אמצע'. לא אכפת לי מבחירות האמצע". המשפט הזה נועד לאוזניים בטהרן, אבל לא פחות מכך לאוזניים בבית.
לאיראן זה גם לא רע. היא מקבלת זמן, חלק מהכסף, הקלה מסוימת, והכי חשוב: הוכחה שהשימוש בהורמוז כקלף - עובד. גם אם תסיר מוקשים ותפתח את המצר, היא כבר הוכיחה לעולם שהיא יודעת ללחוץ איפה שכואב. בטיוטה שפורסמה בטלוויזיה האיראנית נטען אפילו כי ניהול התנועה במצר יהיה בידיהן של איראן ועומאן, וכי ארה"ב תרחיק את כוחותיה מסביבת איראן. הבית הלבן הכחיש בתוקף את מה שכינה "המצאה", אבל עצם הפרסום מלמד מה טהרן רוצה למכור לציבור שלה: לא פתיחה כפויה של הורמוז, אלא הכרה במעמדה שם. בפעם הבאה שיאיימו עליה, כולם יזכרו את זה.
לישראל זה סיפור אחר. הסכם ביניים כזה אינו אסון, אבל הוא גם אינו סיום. הוא עלול להפוך את הישגי המערכה לנכס מתכלה: מה שלא תורגם להסדר חד, לבקרה ברורה או לפירוק יכולות, יישחק עם הזמן. איראן תתקן, תשקם, תסתיר ותמתין. זה בדיוק מה שהיא יודעת לעשות. "הם לא צריכים לנצח אותנו", אמר גורם ביטחוני ישראלי לשעבר, "הם צריכים להישאר במשחק. זו כל השיטה".
מכה לקראת סיום
וישנה גם לבנון. אם ההסכם יכלול התחייבות להפסקת אש בכל הזירות, או נוסחה שתחייב את ישראל לרסן את עצמה מול חיזבאללה, ימצא נתניהו עצמו מול מוקש נוסף. חיזבאללה מוחלש, אבל לא מפורק. ישראל כבר למדה שבצפון ההכרזות החגיגיות על שינוי מציאות נוטות להזדקן מהר מאוד. הסדרה ללא פירוקם של מנגנוני השיקום של הארגון עלולה להחזיר את אותה בעיה, רק עם פחות לגיטימציה לפעול.
סביב הסעיף הלבנוני מתנהל אחד הוויכוחים הקשים על ההסכם. מבחינת איראן, הפסקת אש אזורית אמורה לכלול גם את לבנון. מבחינת נתניהו, כל נוסחה כזאת חייבת להשאיר לישראל חופש פעולה נגד מה שיוגדר כאיום. זהו למעשה ניסיון לייצא לכל האזור את המודל שנוצר בעזה ובלבנון: הפסקת אש על הנייר, תקיפות כשצריך, ולהבות בגובה שמאפשר לטעון שאין מלחמה מלאה, אבל יש עדיין יד קשה. איראן תתקשה לבלוע מודל כזה ביחס לעצמה, וספק אם תסכים לו גם ביחס לחיזבאללה.
ונותרה עוד אפשרות אחת שאי אפשר למחוק מהלוח: מהלך צבאי מוגבל לפני סיום. יש פרשנים בארה"ב שמדברים על אפשרות כזאת: מכה קטנה כדי לשדר קשיחות - וחזרה להסכם. אצל טראמפ זו תמיד אפשרות. דרמה קצרה, תמונה טובה, הצהרה תקיפה.
ביום רביעי הוא ניסח זאת במילים שאינן משאירות הרבה מקום לפרשנות: האיראנים "עוד לא שם, אבל או שנהיה מרוצים או שנצטרך לסיים את העבודה". מבחינת ישראל, זה תרחיש מסוכן במיוחד: הוא לא בהכרח ישנה את מאזן הכוחות, אבל יכול להשאיר אותה חשופה יותר ביום שאחרי, כשהאמריקאים יכריזו שהעניין נסגר.
ובסופו של דבר, מאחורי כל ההדלפות וכל הניסוחים עומדת עסקה שכל אחד מהשחקנים מנסה למכור אחרת: טראמפ ינסה להציג הקפאה כניצחון, איראן תציג הקלה כהישרדות, נתניהו זקוק להכרעה שתדבר אל הבוחרים. שני הראשונים עדיין עשויים לקבל חלק ממבוקשם. השלישי, כרגיל בשנים האחרונות, ייאלץ להסביר מדוע מה שקרה הוא בדיוק מה שהתכוון שיקרה.
התרעות פיקוד העורף