לכן ההצבעה על פיזור הכנסת היא איתות. החרדים עשו את מה שנתניהו הכי לא אוהב: הם הוציאו את האיום מהחדר הסגור והניחו אותו על השולחן. מבחינתם, זאת שאלת אמון, ונתניהו, שרגיל לנהל משברים חרדיים באמצעות זמן, הבטחות וטלפונים ליליים לבתי הרבנים, מגלה שהפעם הזמן עובד גם נגדו.
ההצבעה החשאית שתתקיים בכנסת ביום רביעי הקרוב מכניסה לאירוע את המרכיב שנתניהו שונא יותר מכל - אי ודאות. בגלוי חבר כנסת יכול לחתום למי שצריך, להבטיח, לחייך, להישבע אמונים, ואז מאחורי הפרגוד לעשות דבר אחר. אם יש בליכוד ח"כים שחתמו בעבר לאלרון ונדרשו לחזור בהם, ואם ביהדות התורה יש מי שרואים בהצבעה הזדמנות לשלוח מסר על חוק הגיוס, מינוי המבקר הופך ממינוי מוסדי להצבעת אמון סמויה בנתניהו.
והחזית השלישית, אולי החשובה מכולן, היא הליכוד עצמו. שם מדובר בהרבה יותר מרק בתאריך הפריימריז או בכינוס הוועידה. שם מתנהל הקרב על המוצר שנתניהו יצטרך למכור לציבור בבחירות: רשימת הליכוד.
לפי גורמים בליכוד, הסקרים הפנימיים שמונחים לפני נתניהו מציירים תמונה מטרידה: הקרב הבא עשוי להיות על שמונה עד עשרה מנדטים צפים. זה כבר לא סיפור של מקום ראשון בפריימריז. זה הפער שבין ממשלה לבין געגועים לממשלה.
על הרקע הזה נבחנים הרעיונות לעקוף, לרכך או לעצב מחדש את רצון המתפקדים: ועדה מסדרת, שינוי שיטת הבחירה, הגדלת הרשימה הארצית, דחיקת המחוזות למקומות 25 עד 35, שריונים לנתניהו. שמות שונים לאותו מאמץ - לצמצם את הסיכון שהדמוקרטיה הפנימית בליכוד תייצר רשימה שנוחה לבייס וקשה למרכז-ימין.
גם בליכוד יש גבול. נתניהו הוא המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, אבל הליכודניקים אינם אוהבים שמבטלים להם את הפריימריז. הם מוכנים לקבל מנהיג חזק; הם פחות מוכנים להפוך לניצבים. לכן כינוס ועדת החוקה ב-2 ביוני ובית הדין ב-4 ביוני אינם עניין טכני. הם יכולים לסמן שנתניהו משלים עם פריימריז, גם אם ינסה להשפיע על הכללים עד הרגע האחרון.
זה לב השבוע: נתניהו עדיין חזק, אבל כוחו כבר אינו אוטומטי. החרדים אינם שותפים מובטחים, ח"כים אינם פתקים מובטחים בכיס, והליכוד אינו חומר ביד היוצר.
התרעות פיקוד העורף