מנגד, גלנט טען כי העתירות כוללניות וחסרות תשתית ראייתית, וכי פעל כשר ביטחון מתוך "דאגה עמוקה לביטחון ישראל". הוא הדגיש כי גם כיום הוא תומך בשינוי האיזון בין הרשויות לטובת הכנסת והממשלה, אך סבר שהרפורמה קודמה במהירות וללא התחשבות בהשלכות הביטחוניות. בדיון טען כי פעל נגד הסרבנות, אך בדרך מדודה כדי לא להביא לקריסה רחבה יותר במערכי המילואים. לדבריו, מבחן התוצאה היה שב-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה התייצבו הכוחות "ב-150%", לרבות צוותי האוויר.
בם ולחן מתחו ביקורת קשה במיוחד על מסיבת העיתונאים שכינס גלנט לפני "ליל גלנט". בם כתב כי היא הייתה "בבחינת כניעה לטרור" של אנשי מילואים שאיימו שלא להתייצב לשירות, וכינה זאת "סחיטה באיומים של הדמוקרטיה הישראלית". לצד זאת, הוא קבע כי לבית הדין אין כלים להכריע אם גלנט סייע לאופוזיציה או פעל מתוך תפיסה אמיתית של טובת המדינה. "מה אנו, מה כוחנו ומה גבורתנו שנכריע במחלוקת זאת?" כתב.
קביעה מרכזית נוספת בפסק הדין נוגעת למתח שבין נאמנות למפלגה לבין נאמנות למדינה. לפי בית הדין, חובת האמון של שר או ח"כ למדינת ישראל קודמת לחובת האמון למפלגה. "אין חובת האמונים לתנועה יכולה לגבור על חובת האמונים למדינת ישראל", נכתב. בית הדין הזהיר כי שימוש רחב מדי בעילה של "הפרת אמונים לתנועה" עלול להפוך לכלי לחיסול יריבים פוליטיים בתוך הליכוד: "עילת הרחקה רחבה ועמומה היא הזמנה לשרירות".
גלנט עצמו טען כי העותרים מבקשים לכפות את דעתם של "20 איש על 140 אלף מתפקדים". בית הדין קיבל בפועל את קו ההגנה הזה: גלנט יצא מההליך עם ביקורת פוליטית חריפה, אפילו נזיפה אידיאולוגית, אבל בלי סנקציה. ההכרעה עליו, קבעו הדיינים, תתקבל בזירה הפוליטית - אצל מתפקדי הליכוד בקלפי.
התרעות פיקוד העורף