על פני הדברים, זו התנגשות חריפה עם הבית הלבן. בפועל, כמו שקורה לא פעם ביחסים בין ירושלים לוושינגטון, התמונה מורכבת יותר. אפשר שישראל פעלה בניגוד לעמדת האמריקאים. אפשר גם שהאמריקאים העדיפו להיראות כמי שלא נתנו אור ירוק. לא מן הנמנע ששתי האפשרויות מתקיימות זו לצד זו: טראמפ ביקש להישאר מחוץ לסבב, וישראל ביקשה לוודא שבטהראן לא יבלבלו בין איפוק אמריקאי לחולשה ישראלית.
בטהראן קראו היטב את המצב. המשטר האיראני ניסה בימים האחרונים לבנות משוואה חדשה: ישראל תתקוף בלבנון, איראן תגיב ישירות, וארצות הברית תמהר לבלום את ישראל בשם ההסכם המתקרב. זו משוואה נוחה מאוד לטהראן. היא מאפשרת לה להפעיל כוח, לשמור על מעמדה בציר האזורי, ובמקביל ליהנות מהחרדה האמריקאית מפני מלחמה רחבה. מאחורי המשוואה הזאת עמדה גם הנחה רחבה יותר: שטראמפ רוצה בהסכם עד כדי כך שימנע כמעט כל התפתחות שעלולה לסכן אותו. מבחינת טהראן, זו היתה הזדמנות לבדוק אם ההנחה הזאת מחזיקה מעמד.
הירי לעבר ישראל היה תגובה על התקיפה בביירות, אבל גם מבחן. איראן בדקה אם טראמפ, בשם ההסכם שהוא מבקש להשיג, יצליח לקשור את ידיה של ישראל. הבוקר היא קיבלה תשובה שלילית. גם בביירות, בבגדאד ובמוקדי כוח אחרים של הציר האיראני עקבו אחר השאלה אם ישראל תגיב. במזרח התיכון, מהלך כזה נקלט הרבה מעבר לנמען הרשמי שלו.
אין פירוש הדבר שישראל ניצחה בסיבוב. רחוק מכך. גם אם רוב הטילים יורטו או לא גרמו לנפגעים, עצם הירי האיראני הישיר הוא התפתחות אסטרטגית חמורה. הוא מלמד שטהראן מוכנה להעלות את מדרגת החיכוך גם בשעה שמתנהל מו"מ. כך לא נוהג משטר שמתקדם בזהירות אל פשרה רחבה; כך נוהג משטר שמבקש לשפר עמדות תחת אש.
טראמפ, מצדו, מנסה ללכת בין הטיפות. הוא רוצה עסקה עם איראן, אך אינו רוצה להיראות כמי שנכנע לה. הוא מאיים, לוחץ, מתפאר בכך שהוא "קובע את הכללים", ובאותה נשימה מנסה למנוע מישראל מהלכים שעלולים לפוצץ את הערוץ הדיפלומטי. במזרח התיכון, ריסון של בעל ברית נקרא לא פעם אצל היריב כהזמנה להמשך לחץ.
לכן ההחלטה הישראלית להגיב היתה מסוכנת, אבל מובנת. היא מסוכנת משום שהיא עלולה לגרור עוד סבב איראני, אולי גם מעורבות של שלוחות נוספות. היא מובנת משום שהבלגה אחרי ירי איראני ישיר היתה מתקבעת במהירות כתקדים. בפעם הבאה טהראן היתה דורשת מחיר גבוה יותר תמורת שקט.
הדילמה הישראלית מוכרת: איך משמרים את הברית עם ארצות הברית בלי לאבד את עצמאות הפעולה. הפעם היא מתרחשת מול נשיא אמריקאי שמדבר אל נתניהו לא כאל שותף שווה, אלא כאל שחקן משנה במהלך גדול שהוא מבקש להוביל. מבחינת ישראל, זו בדיוק הסכנה. ברגע שהסוגיה האיראנית הופכת לפרויקט אישי של נשיא אמריקאי, האינטרס הישראלי עלול להידחק לשוליים.
ובכל זאת, צריך לומר ביושר: כוח צבאי אינו תחליף לאסטרטגיה. תקיפה באיראן יכולה להשיב הרתעה, אבל אינה פותרת את שאלת הגרעין, את התבססות חיזבאללה, או את רצונה של טהראן להישאר הכוח המכתיב באזור. היא מחדדת את השאלה מי קובע את קצב האירועים. הבוקר ישראל ניסתה לקבוע אותו בעצמה. ספק אם זה ירגיע את הזירה האזורית. מבחינת ירושלים, החלופה היתה גרועה יותר: שאיראן תסיק כי טראמפ רוצה הסכם עד כדי כך, שישראל כבר אינה חופשית להגיב.
התרעות פיקוד העורף