הקריאה הראשונה הזאת נשמעת כמו עוד התפרצות במערכת היחסים העכורה בין ירושלים לאנקרה. אלא שהפעם, בתוך הרעש המוכר, מסתתר עניין עמוק יותר: ארדואן מביט במזרח התיכון ורואה מלחמה גדולה שמתנהלת בלעדיו.
אז הוא דופק על השולחן. הוא מזכיר לכולם שהוא כאן. שסוריה, עזה, קפריסין, הים התיכון וכל הסדר עתידי מול איראן אינם יכולים להתנהל בלי אנקרה. מאחורי האיום עומדת תביעה פוליטית שקופה למדי: טורקיה דורשת מקום קבוע ליד השולחן.
הזירה הסורית היא מבחן מרכזי מבחינת נשיא טורקיה. באנקרה לא מתייחסים לסוריה כאל עוד מדינה שכנה, אלא כאל מרחב ביטחוני צמוד, כמעט חצר אחורית. כל שינוי במאזן הכוחות בדמשק, בצפון סוריה או לאורך הגבול הארוך בין המדינות נוגע לאינטרס טורקי מיידי. תקיפות ישראליות בסוריה נקראות שם גם בהקשר האיראני וחופש הפעולה של צה"ל, אבל לא רק: באנקרה רואים בהן פעולה במרחב שטורקיה מבקשת לעצב בעצמה.
גם האזכור של קפריסין ומזרח הים התיכון לא נאמר במקרה. ארדואן משגר מסר לישראל, ליוון ולקפריסין: הבריתות הביטחוניות והאנרגטיות באזור לא יתנהלו מעל ראשה של טורקיה. מבחינתו, זו מפה אחת: סוריה בצפון, עזה בדרום, קפריסין בים, וטורקיה באמצע - תובעת הכרה במעמדה.
לכך מצטרף ההיבט הפנים-פוליטי: הלחץ מבית. הציבור הטורקי, ובעיקר הבסיס האיסלאמיסטי והלאומני שעליו נשען ארדואן, רואה את איראן מתייצבת בחזית מול ישראל. בטהראן משגרים טילים, מאיימים, סופגים וממשיכים לדבר בשפת הכוח. טורקיה, לעומת זאת, מעולם לא הלכה לעימות צבאי ישיר עם ישראל.
משם מגיעה ההחרפה ברטוריקה. ארדואן כבר מזמן אינו מסתפק בגינוי מדיניות ישראל בעזה או ביהודה ושומרון. בזמן האחרון השפה שלו רחבה יותר, תקיפה יותר, ולעיתים נוגעת בעצם הלגיטימיות של ישראל. ארדואן מנסה לבסס את עצמו כמנהיג העולם הסוני וכמי שמסוגל לדבר נגד ישראל בקול רם יותר ממדינות ערב המתונות.
גם וושינגטון נמצאת בתוך החשבון הזה. ארדואן רואה ממשל אמריקאי שמייחס לטורקיה חשיבות מחודשת - בגלל נאט"ו, בגלל סוריה, בגלל רוסיה, בגלל איראן. כשהאמריקאים מנסים לשרטט מחדש את מפת ההסדרים באזור, אנקרה רוצה לוודא שלא משאירים אותה מחוץ לחדר. האיום על ישראל מיועד גם לאוזניים אמריקאיות: מי שרוצה יציבות במזרח התיכון, יצטרך לדבר עם טורקיה.
כרגע אין לו עילה כזאת. ישראל אינה מאיימת על טורקיה. היא אינה נערכת מול קפריסין הטורקית, אינה שולחת סטי"לים להפגנת כוח בים האגאי, ואינה מחפשת התנגשות עם אנקרה בצפון סוריה. הפעילות הישראלית בסוריה נועדה לשמור על חופש פעולה ביטחוני ולבלום התבססות עוינת, לא לפתוח חזית מול טורקיה.
התרחיש הסביר הוא המשך חילופי איומים, נאומים, ציוצים, גינויים ואולי עוד צעדים דיפלומטיים או כלכליים. מלחמה ישירה אינה נראית כעת באופק.
גם מילים יכולות לייצר תאונות. תקיפה ישראלית בצפון סוריה שתתקרב מדי לאזור שבו לטורקיה יש כוחות, מיליציות או אינטרס גלוי; אירוע ימי במזרח הים התיכון שיתפרש באנקרה כפגיעה בזכויותיה, או רגע שבו ארדואן ירגיש שהוא מוכרח להוכיח לקהל שלו שלא מדובר רק בדיבורים - כל אחד מאלה עלול להפוך משבר רטורי למשבר ממשי.
מכאן נגזרת גם המסקנה לישראל. אין צורך להיבהל מכל נאום של ארדואן, אבל גם לא כדאי לזלזל בו. ישראל צריכה לשמור על חופש הפעולה שלה, ובאותה נשימה להימנע ממתנות מיותרות לנשיא הטורקי: לא התגרויות ליד הגבול הטורקי, לא הצהרות ראווה, לא צעדים שיאפשרו לו להפוך צורך פוליטי פנימי למהלך מדיני או צבאי.
המהלך הנכון הוא להכניס את טורקיה למסגרות מדיניות שיצמצמו את מרחב התמרון שלה. אפשר לחשוב על תפקיד מוגבל ומפוקח במנגנונים סביב עזה, על חיבור עקיף למהלכים סעודיים, מצריים או אמירתיים, ועל עבודה שקטה מול וושינגטון שתבהיר לאנקרה את גבולות המשחק. שילוב כזה יצמצם את הסיכוי שארדואן יהפוך את המיקרופון למנוף לחץ מסוכן.
מאחורי ההצהרות הלוחמניות עומד מנהיג שמחפש השפעה, מעמד ותשומת לב. ארדואן אינו ממהר למלחמה עם ישראל, הוא רוצה שישראל, ארה"ב, איראן והעולם הערבי יזכרו שאי אפשר לסדר את האזור בלעדיו.
בינתיים, הנשק המועדף עליו הוא המיקרופון. מבחינת ישראל, זו בדיוק הסיבה לנהל את האירוע בקור רוח, לדעת מתי להתעלם, מתי לבלום, ומתי לסגור לו את מרחב התמרון בלי לתת לו את ההצגה שהוא מחפש.
התרעות פיקוד העורף