האירוע ליד הורמוז סיפק לטראמפ עילה ברורה לתקיפה שקל להסביר לציבור. מסוק אפאצ'י אמריקאי התרסק סמוך לאחד הנתיבים הרגישים בעולם; שני אנשי הצוות חולצו; טראמפ האשים את איראן; אחר כך באו תקיפות אמריקאיות על יעדים איראניים. נסיבות האירוע עדיין נבדקות, ובין האפשרויות עלתה גם התנגשות עם כלי טיס איראני בלי ודאות לגבי הכוונה שמאחורי האירוע (הגרסה האיראנית לתקרית). הפרט הזה חשוב: טראמפ פעל כאילו מדובר במעשה מלחמה ברור מצד טהרן, גם כשהמציאות המבצעית נותרה מעט פחות מסודרת וחד-משמעית מההצהרה הפוליטית.
בבית הלבן לא התקשו להסביר את התקיפה. נשיא אמריקאי, גם כשהוא מעוניין בשלום ולא במלחמה, אינו יכול לאיים במשך שבועות, לראות מסוק שלו נופל ליד הורמוז ולהסתפק בהבעת דאגה. טראמפ אמר שאיראן "לקחה יותר מדי זמן" במשא ומתן, והזהיר שהיא תשלם מחיר. אחר כך כבר דיבר על תקיפה "חזקה מאוד" אם לא יושג הסכם.
יש לזכור כי זו בדיוק השיטה שלו: להרים את הקול, להרים מטוסים, ואז להשאיר פתח לעסקה. הוא אינו מתאהב במלחמות ארוכות. ודאי לא כאשר בחירות האמצע מתקרבות. מחיר הדלק נוגע בכל כיס אמריקאי, והבטחת הבחירות שלו הייתה לסגור עסקאות ומלחמות, ולא לפתוח עוד בוץ מזרח-תיכוני.
אחד הפרטים המסקרנים ביותר שסיפק טראמפ השבוע היה דווקא לא על הפצצות, אלא על מכליות. הוא סיפר שהצבא האמריקאי סייע בחשאי להעביר יותר מ-100 מיליון חביות נפט דרך הורמוז, ב-22 אוניות שהושטו בלילה ללא אורות אחרי שיכולות מכ"ם איראניות נפגעו. גם אחרי שמקלפים מהסיפור את שכבת ההגזמה הטראמפית הרגילה, נשארת העובדה המרכזית: סביב הורמוז מתרכזים כמעט כל מרכיבי המשבר - הנפט, הסחר, מחירי האנרגיה והלחץ הפוליטי על הבית הלבן. לכן כל שיבוש בתנועה שם מורגש מהר מאוד גם בוושינגטון.
זו הסיבה שהאמריקאים ממשיכים לדבר עם האיראנים גם אחרי התקיפות. קטאר שוב נמצאת בתפקיד השליח שמתרוצץ בין חדרי המו"מ לאזורי ההפצצה. וושינגטון תוקפת, אך היא לא סוגרת את הדלת לדיפלומטיה. טהרן מגיבה ומשאירה מתווכים בתמונה. זו כבר מזמן לא דיפלומטיה קלאסית, אלא משא ומתן שמתנהל בין הודעת סנטקום לציוץ נשיאותי, בין מטוס תדלוק אמריקאי מעל המפרץ לשיחת טלפון בדוחא. ככה זה אצל טראמפ, ונראה שכבר התרגלנו לסגנון.
מי שמחפש היגיון נקי באירוע הזה - יתאכזב. טראמפ רוצה שהאיראנים יבינו שהזמן נגמר, אבל לא עד כדי כך שהשיחות יקרסו. האיראנים רוצים להראות שהם אינם נבהלים, אבל לא עד כדי כך שיחטפו מתקפה רחבה. הקטארים רוצים להישאר המתווכים שאין להם תחליף. המפרציות רוצות קודם כל שהמכליות ישוטו. אירופה רוצה שלא להתעורר למחיר נפט שיזכיר את שנות ה-70. וישראל, כרגיל, רוצה שהאמריקאים יעשו את העבודה עד הסוף - רק שאת המילה "סוף" האמריקאים מגדירים אחרת.
אחרי שהמצלמות יכבו
איראן מצידה אינה נראית כמי שרצה אל דגל לבן. ההנהגה בטהרן ספגה מכות קשות, אבל משטרים כאלה לא תמיד מתרככים תחת אש. לעיתים הם מתקשחים. הם מחפשים אשמים מבחוץ, סוגרים שורות, מעלים את מחיר הפשרה. החלטת מועצת הנגידים של סבא"א, שדרשה מאיראן לדווח על מלאי האורניום המועשר ולאפשר אימות, מוסיפה לחץ אמיתי. ההחלטה עברה ברוב של 21 מול 3 ו-10 נמנעים, ועל פי סבא"א, איראן החזיקה לפני התקיפות 440.9 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60%. עבור ישראל זו נקודת המבחן. אצל טראמפ, בדרך לתמונה של הסכם - היא עלולה להידחק לשוליים.
בירושלים מבינים היטב את הפער הזה. ישראל רוצה לחץ אמריקאי כבד, רצוי צבאי, על איראן. אין תחליף למטוסים אמריקאיים במפרץ, אין תחליף לאיום אמריקאי על מתקנים איראניים, ואין תחליף לכך שטהרן תראה מולה את נשיא ארה"ב, לא רק את חיל האוויר הישראלי. אלא שאותה נוכחות אמריקאית יכולה גם להסתבך לישראל בין הרגליים: טראמפ עלול להשתמש בכוח כדי לסגור הסכם מהר בלי לפרק את האיום האיראני עד הסוף.
זו הייתה שיחה מהסוג שנתניהו אינו אוהב. לא בשל הטון החריף - טונים חריפים הוא מכיר. אלא משום שהמסר היה ברור: הפעם וושינגטון אינה מבקשת מירושלים עצה, אלא איפוק. טראמפ אינו מוכן שנתניהו ינהל לו את הלו"ז. ראש הממשלה הישראלי רואה באיראן את פרויקט חייו וגם את אחד הנכסים הפוליטיים האחרונים שלו. טראמפ רואה באיראן תיק שצריך לסגור לפני שהוא בולע לו את הקדנציה ואת בחירות האמצע. כל עוד הפעלת הכוח משרתת מבחינת טראמפ את היעד המדיני, הפערים בינו לבין נתניהו נשארים בשליטה. אבל כשהדיון עובר לשאלה כמה רחוק להמשיך, וכמה זמן עוד להפעיל לחץ צבאי, הנשיא האמריקאי מזכיר לירושלים מי קובע את גבולות הגזרה.
לכן הארכת השקט מול לבנון משתלבת במאמץ האמריקאי מול איראן. מבחינת וושינגטון, כל חזית נוספת היא רעש במערכת. אם תקיפה ישראלית בביירות נותנת לטהרן תירוץ לפרוש מהשיחות, האמריקאים יעדיפו ללחוץ על ירושלים. מבחינת ישראל זה מתסכל, לעיתים גם מסוכן. חיזבאללה אינו נעלם משום שטראמפ רוצה שקט. אבל ברגע שוושינגטון מנסה לבשל הסכם עם איראן, לבנון הופכת לאזור שבו ישראל מתבקשת לבלוע יותר ממה שהייתה רוצה.
השאלה היא מה בדיוק טראמפ מנסה להשיג. אם היעד הוא הסכם מינימלי - פתיחת הורמוז, הפחתת תקיפות, התחייבות איראנית כללית בעניין הגרעין והמשך פיקוח - יש לו סיכוי. האיראנים זקוקים לחמצן כלכלי. מדינות המפרץ רוצות שקט. טראמפ רוצה תמונה. רצוי אחת עם משפט גדול, עם חיוך גדול, ועם כמה שפחות טילים ברקע.
אם היעד הוא טיפול עמוק בתוכנית הגרעין, במלאי האורניום, במערך הטילים, בפרוקסיז וביכולת האיראנית לשקם את עצמה - הדרך ארוכה בהרבה. כאן כבר לא מספיק איום על מכ"ם או סוללת נ"מ. כאן צריך מנגנון פיקוח אכזרי בפרטים, גישה לאתרים, לוחות זמנים, חזרה אוטומטית לסנקציות ובעיקר נכונות אמריקאית להישאר על העניין האיראני גם אחרי שהמצלמות יכבו. זו בדיוק הנקודה שבה ישראל חוששת מטראמפ. הוא אוהב את רגע ההכרזה הגדולה. העבודה המאומצת שמגיעה אחר כך - מנגנוני פיקוח, לוחות זמנים וסעיפים טכניים - מעולם לא הייתה הצד החזק שלו.
עם העיניים לנובמבר
גם בתוך הממשל האמריקאי אין בהכרח קו אחד. יש מי שרואים בתקיפות מנוף לחץ זמני בדרך להסכם. יש שיאמרו שכל עסקה תאפשר לאיראן להתאושש. יש אנשי ביטחון שמבינים כמה מהר תקרית בהורמוז יכולה לגלוש לפגיעה בבסיס אמריקאי, באונייה או בשוקי האנרגיה. ויש פוליטיקאים רפובליקנים שכבר חושבים על נובמבר: איך מוכרים לבוחרים כוח בלי מלחמה, תקיפות בלי שקי גופות ומחיר דלק שלא הופך את הניצחון הגיאופוליטי לכישלון בקלפי.
בטהרן עושים חשבון דומה מהזווית ההפוכה. הם יודעים שטראמפ רוצה הסכם. הם יודעים שהוא לא רוצה מלחמה ממושכת. בטהרן מבינים שגם בלי לחסום בפועל את המצר, עצם האיום על חופש השיט מספיק כדי להכניס עצבנות לשווקים ולהפעיל לחץ על וושינגטון. איראן אינה צריכה לנצח את הצי האמריקאי. היא צריכה להוכיח שהניסיון לחנוק אותה יעלה לכולם ביוקר.
מכאן נגזרת גם הדילמה הישראלית. הסכם קטן עשוי להיות טוב לאמריקה, טוב לשווקים, טוב למפרציות, טוב לטראמפ. הוא עלול להיות רע לישראל אם ישאיר את איראן חבולה, אך לא מנוטרלת. מוחלשת, אבל עם אורניום שלא אותר במלואו. זהירה יותר, אבל משוכנעת שהלקח מן המלחמה הוא שעליה להגיע מהר יותר לתעודת ביטוח אסטרטגית. בישראל מכירים היטב את הסכנה הזאת: האיום לא נעלם בעת שהנשיא האמריקאי מודיע שהוא פתר אותו.
לנתניהו, בינתיים, אין הרבה מרחב תמרון. הוא יכול לברך את טראמפ, להדליף על תיאום הדוק, להסביר שהלחץ האמריקאי מוכיח את צדקת הקו הישראלי. בפועל, הוא תלוי בנשיא האמריקאי יותר משהיה רוצה להודות. טראמפ הוא שמאפשר לישראל חופש פעולה, והוא גם זה שמסוגל לעצור אותו בשיחת טלפון אחת. מבחינת נתניהו, יש כאן אירוניה לא קטנה. דווקא הנשיא האמריקאי שנחשב לידידותי ביותר כלפיו, הוא גם זה שאינו מהסס לבלום אותו כשסדר העדיפויות של הבית הלבן מחייב זאת.
איפה האורניום?
ארבעת התרחישים המרכזיים להמשך הם ברורים למדי. הראשון, הסביר ביותר, הוא המשך תקיפות מוגבלות לצד מו"מ אינטנסיבי. עוד יעד צבאי, עוד איום, עוד שליח קטארי, עוד הודעה איראנית לוחמנית שנועדה להשאיר כבוד לאומי על השולחן. השני הוא אירוע דמים אמריקאי - פגיעה בבסיס, באונייה או בחיילים - שיחייב תגובה רחבה בהרבה.
השלישי הוא קריסת המגעים וחזרה למלחמה אזורית פתוחה - עם ישראל בפנים ועם עורף ישראלי שכבר מכיר היטב את המחיר. הרביעי, המטריד ביותר מבחינת ירושלים, הוא הצלחה מהירה מדי: הסכם שמרגיע את הורמוז, מוריד את מחיר הנפט, מעניק לטראמפ ניצחון ומשאיר את שאלת הגרעין לסבב הבא.
במצב הזה, ישראל צריכה להתנהל בשקט ובקשיחות. לא לריב עם טראמפ בפומבי. לא להיראות כמי שמנסה לחבל בהסכם האמריקאי. לא לתת לאיראנים תירוץ לצאת מן החדר. במקביל, לעבוד בכל ערוץ אפשרי כדי לוודא שהסכם לא יהיה רק פתיחת פקק בהורמוז. הפרטים המשעממים יהיו הגורליים: איפה האורניום, מי בודק, מתי בודק, מה קורה אם איראן מסרבת, מי מחזיר סנקציות, ומה נשאר ממערך הטילים.
המציאות שנוצרה מורכבת הרבה יותר מהכותרת הפשוטה של "ארה"ב נגד איראן". זו ארצות הברית שמכה את איראן כדי להחזיר אותה להסכם; איראן שמוכנה לדבר, אבל לא להיראות מובסת; ישראל שרוצה שהאמריקאים ילכו עד הסוף (אבל, כאמור, מגלה שהם מגדירים את הסוף אחרת); ונתניהו שמנסה לרכוב על טראמפ, רק כדי לגלות שטראמפ לא אוהב שמישהו אחר מחזיק במושכות.
המסוק ליד הורמוז היה הטריגר. המאבק האמיתי הוא על הסיפור שיסופר אחריו. טראמפ ירצה לומר שזה היה הרגע שבו איראן הבינה. נתניהו ירצה לומר שזה היה הרגע שבו אמריקה נכנסה באמת למערכה. האיראנים ירצו לומר שזה היה עוד סיבוב שבו שרדו. ישראל צריכה לדאוג - בלי נאומים מיותרים ובלי התאהבות בתמונות ניצחון - שלא תישאר בסוף עם הסכם יפה, עם מחירי נפט רגועים, וגם עם נשק גרעיני איראני שעדיין מחכה בסבלנות לפרק הבא.
התרעות פיקוד העורף