לכך מצטרפת החלטת מועצת הנגידים של סבא"א, שדרשה מאיראן לדווח על מלאי האורניום המועשר ולאפשר אימות. ההחלטה עברה ברוב של 21 מול 3 ו-10 נמנעים, ועל פי סבא"א, איראן החזיקה לפני התקיפות 440.9 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60%. עבור ישראל זו נקודת המבחן. אצל טראמפ, בדרך לתמונה של הסכם, היא עלולה להידחק לשוליים.
"הפרטים המשעממים יהיו הגורליים"
במקביל, ישראל צריכה לעבוד בכל ערוץ אפשרי כדי לוודא שההסכם לא יהיה רק פתיחת פקק בהורמוז. הפרטים המשעממים יהיו הגורליים: איפה האורניום, מי בודק, מתי בודק, מה קורה אם איראן מסרבת, מי מחזיר סנקציות, ומה נשאר ממערך הטילים.
מכאן נגזרת גם הדילמה הישראלית. הסכם קטן עשוי להיות טוב לאמריקה, טוב לשווקים, טוב למפרציות וטוב לטראמפ. הוא עלול להיות רע לישראל אם ישאיר את איראן חבולה, אך לא מנוטרלת; מוחלשת, אבל עם אורניום שלא אותר במלואו; זהירה יותר, אבל משוכנעת שהלקח מן המלחמה הוא שעליה להגיע מהר יותר לתעודת ביטוח אסטרטגית. בישראל מכירים היטב את הסכנה הזאת: האיום לא נעלם בעת שהנשיא האמריקאי מודיע שהוא פתר אותו.
אם היעד הוא טיפול עמוק בתוכנית הגרעין, במלאי האורניום, במערך הטילים, בפרוקסיז וביכולת האיראנית לשקם את עצמה - הדרך ארוכה בהרבה. כאן כבר לא מספיק איום על מכ"ם או סוללת נ"מ. כאן צריך מנגנון פיקוח אכזרי בפרטים, גישה לאתרים, לוחות זמנים, חזרה אוטומטית לסנקציות ובעיקר נכונות אמריקאית להישאר על העניין האיראני גם אחרי שהמצלמות יכבו.
וזו בדיוק הנקודה שבה ישראל חוששת מטראמפ.
התרעות פיקוד העורף