מצד אחד, האיראנים רושמים לעצמם הישגים מסוימים ומשמעותיים ביותר. המסמך מעניק להם הבטחה לשחרור כספים מוקפאים, אישורי יצוא נפט מיידיים, מפת דרכים לסיום מוחלט של הסנקציות, ותוכנית שיקום כלכלי מסיבית בהיקף של לפחות 300 מיליארד דולר.
מנגד, האמריקנים מקבלים את שורת המחץ הנכספת שמצדיקה את המהלך כולו: המסמך מחייב את טהרן לדון בפירוק תוכנית הגרעין (ודילול החומר המועשר) וכולל סעיף מפורש המציין כי האיראנים מתחייבים לא לרכוש או לפתח פצצה גרעינית.
אולם, בעוד שהעיניים בירושלים נשואות אל סעיפי ההסכם ואל הוויתורים האמריקניים, ייתכן שהמיקוד הישראלי שגוי. בפועל, ישראל צריכה להיות מודאגת פחות מהמסמך עצמו ויותר ממעמדה ההולך ונשחק בעולם, ובמיוחד ממערכת היחסים המורכבת שלה מול ממשל טראמפ.
ההתרחשויות האחרונות בוושינגטון חייבות להדליק נורה אדומה. העובדה שהנשיא טראמפ אמר אתמול יותר מדי פעמים ש"ביבי בחור טוב, אבל...", מעידה על כך שהאינטרסים הישראליים עלולים להידחק הצידה לטובת סדר עולמי חדש שבו אמריקה חותרת לשקט אזורי מהיר.
ה"אבל" המהדהד הזה הוא תמצית הסיפור: הבית הלבן חותר לעסקאות ולסיום סכסוכים, גם אם זה אומר שהחששות של בנות בריתו הוותיקות נותרים ללא מענה מושלם. בנקודת הזמן הנוכחית, הבעיה האמיתית של ישראל איננה טמונה רק בסעיפי ההסכם, אלא בעובדה שהיא מוצאת את עצמה מבודדת במערכה המדינית אל מול מציאות גלובלית שמשתנה בקצב מסחרר.
התרעות פיקוד העורף