עם זאת, ברשת CNN דווח על פי מקור ישראלי, כי ישראל שוקלת להכריז על נסיגות סימבוליות משטחים שהיא כבשה בדרום לבנון. עוד נאמר בדיווח כי הנסיגות הסמליות יכללו משיכת כוחות מסוימים מאזורים לאורך הקו הצהוב.
אבל ההכחשה הישראלית אינה סוף הסיפור. היא חלק ממשחק מסגור רחב יותר. כרגע מתנהלים שני מסלולים מקבילים: האחד הוא הערוץ האמריקני-איראני, שבו נדונות הסוגיות האזוריות הגדולות - לבנון, מצר הורמוז, תכנית הגרעין ומנגנוני ההרגעה. השני הוא הפרויקט שמוביל מזכיר המדינה מרקו רוביו: שיחות ישירות בין ישראל ללבנון במחלקת המדינה בוושינגטון, שבהן אמור לעלות השבוע רעיון הפיילוט בדרום לבנון.
זו נקודת המפתח. אם הפיילוט יבשיל במסלול של רוביו, ייתכן שישראל אכן תצא מכמה נקודות בדרום לבנון. אבל בישראל יבקשו למסגר זאת לא כנסיגה תחת לחץ אמריקאי, ובוודאי לא כתוצאה של לחץ איראני עקיף, אלא כמהלך מוסכם בתוך ערוץ ישראלי-לבנוני ישיר, מדורג ומפוקח. כלומר - לא נסיגה שמוכתבת לישראל מבחוץ, אלא ניסוי ביטחוני מוגבל שנבחן מול לבנון ובחסות אמריקנית.
די לה לקשור בין השקט בדרום לבנון, פתיחת מצר הורמוז, ההתקדמות בשיחות הגרעין וההקלות שהיא דורשת מארצות הברית. כך חוזרת לבנון להיות קלף במשחק גדול ממנה.
איראן מנסה לקשור בין המשך הנוכחות הישראלית בדרום לבנון לבין המשך ההתקדמות במגעים עם וושינגטון. זהו ניסיון להזיז את הדיון מהשאלה הביטחונית - היכן עומד צה"ל - אל השאלה המדינית: מי יקבע את תנאי הסיום של המערכה בלבנון.
בישראל מזהים את המהלך הזה, ולכן ההכחשות אינן רק תיקון עובדתי, הן גם מסר מדיני. ישראל מבהירה כי לא תאפשר להפוך את נוכחות צה"ל בדרום לבנון למטבע במשא ומתן רחב יותר בין ארצות הברית לאיראן. אם תהיה תזוזה ישראלית בשטח, היא תנסה לוודא שהיא תעבור דרך המסלול הישיר עם לבנון - לא דרך שולחן המיקוח עם איראן.
הבעיה היא שניסוח תקיף אינו מבטיח שליטה בתהליך. ישראל יכולה להצהיר שאינה נסוגה תחת לחץ, להבהיר שלא תקבל תכתיבים, להמשיך להחזיק בשטח ולשמור על חופש פעולה מבצעי. אבל אם בסוף אותו מהלך יופיע גם במסלול האמריקני-איראני וגם במסלול ישראל-לבנון, הקרב האמיתי יהיה על הקרדיט, על המסגור ועל המשמעות המדינית שלו.
האמריקנים מנסים לכבות שריפה אזורית. מבחינתם, לבנון אינה רק גבול ישראלי רגיש; היא גם מוקד שעלול להפיל הבנות רחבות יותר עם איראן. לכן וושינגטון מחזיקה בשני המסלולים במקביל: שיחות עם טהראן על המעטפת האזורית, ושיחות ישירות בין ישראל ללבנון על הצעדים המעשיים בשטח. מבחינת ישראל, זה יכול להיות יתרון - אבל גם מלכודת. היתרון הוא שהפיילוט לא יוצג בהכרח ככניעה לאיראן. המלכודת היא שהמעטפת האזורית עדיין עלולה להכתיב את גבולות הגזרה.
זה הפער בין ירושלים לוושינגטון. ישראל מסתכלת על דרום לבנון דרך מטולה, קריית שמונה ושלומי, בעוד ארצות הברית מסתכלת עליו דרך מצר הורמוז, מחירי האנרגיה, סוגיית הגרעין האיראני והצורך של ממשל טראמפ להציג הישג מדיני. מבחינת ישראל, יציאה מוקדמת מדי מנקודות בדרום לבנון עלולה להיתפס כחולשה ישראלית וכפרס לחיזבאללה. מבחינת האמריקנים, פיילוט מוגבל ומפוקח עשוי להיות הדרך להוריד להבות בלי לפרק את כל המבנה המדיני.
חיזבאללה? הוא חלש מבעבר, אך רחוק מלהיות מובס. הוא איבד נכסים, מפקדים ותשתיות, אבל שימר יכולת לגבות מחיר. הדרישה שלו לנסיגה ישראלית מלאה אינה צבאית בלבד; היא פוליטית. הוא זקוק לתמונת ניצחון, גם אם מוגבלת, שתאפשר לו לומר לציבור הלבנוני ולפטרון האיראני שההתנגדות עדיין עובדת.
לכן השאלה החשובה אינה רק אם צה"ל יזוז מאות מטרים מכאן או משם. השאלה היא באיזה מסלול זה יקרה, מי ימסגר את המהלך, ומי יגזור ממנו את הרווח המדיני: ישראל, שמבקשת לקבע מציאות ביטחונית חדשה בדרום לבנון; לבנון, שמנסה להחזיר לידיה חלק מן הריבונות; ארצות הברית, שמחפשת הסדרה אזורית; או איראן, שמנסה להוכיח שגם אחרי המכות שספגה - שום הסכם רציני בלבנון לא יעבור בלעדיה.
התרעות פיקוד העורף