אבל מאחורי הנוסח החגיגי והקופונים הפוליטיים שכל צד מיהר לגזור - מחכה אותה שאלה ישנה, זו שחזרה בכל סיבוב מאז טאיף, דרך החלטה 1701 ועד הפסקת האש של 2024: מי בדיוק אמור לקום בבוקר, להיכנס לכפר שיעי בדרום לבנון ולקחת את הנשק מחיזבאללה.
בישראל מכירים היטב את הפער הזה, גם אם לא תמיד מודים בו בקול. צבא לבנון יכול להתפרס, להציב מחסומים, להחרים מחסן נשק פה ושם, אולי להיראות טוב בדו"חות התקופתיים שיישלחו לממשל האמריקאי. פירוק ממשי של חיזבאללה מנשקו הוא עניין אחר לגמרי. במציאות - ולא על הנייר - זו התנגשות עם העדה השיעית, עם המערכת הפוליטית הלבנונית, עם איראן, ועם ארגון ששרד חיסולים, הפצצות, קריסת הנהגה ואובדן תשתיות - ועדיין יודע לירות, להסתגל ולהמתין.
כך עלול ההסכם לייצר דווקא את המציאות שממנה ניסו להיחלץ: מסגרת שמנהלת חיכוך מתמשך במקום לסיים אותו. ישראל תיסוג רק אם חיזבאללה יתפרק. חיזבאללה לא יתפרק כל עוד ישראל נמצאת בשטח - וכנראה גם אם וכאשר תיסוג. אם ישראל תיסוג, הוא יטען שניצח. אם ישראל תישאר, הוא יטען שההתנגדות נחוצה. חיזבאללה חי ושורד היטב בתוך מעגלים כאלה. חלוקת דרום לבנון לאזורי יישום ולפיילוטים מדורגים מעניקה לכל הצדדים מרחב נוח לדחות את השלב הבא בטענה שהתנאים עדיין לא הבשילו.
הנוסח שנחתם בוושינגטון מעניק לישראל יתרון נוח מאוד בטווח הקצר: כל עוד האיום לא הוסר, צה"ל רשאי להישאר. מבחינת ראש הממשלה נתניהו, זה פרס תנחומים לא רע אחרי מלחמה שלא הביאה להכרעה מול איראן. הוא לא החליף את המשטר בטהרן, לא חיסל את האיום הבליסטי ולא ניתק את חיזבאללה מפטרונו. אבל הוא קיבל מסגרת אמריקאית שמאפשרת לו לומר: אנחנו נשארים בדרום לבנון כי הצד השני לא מילא את חלקו.
הבעיה היא שחיילי צה"ל יישארו שם לא כחתימה על מפה, אלא כמטרות. דרום לבנון אינה רצועת עזה. שם ישראל פועלת כיום בעיקר מול אויב מוחלש, במרחב שבו היא שולטת כמעט לחלוטין בקצב האירועים. בלבנון חיזבאללה יודע לנהל מלחמת התשה. הוא יכול לפעול במנות קטנות, לשחוק, לדמם, להחזיר את הצפון הישראלי למצב של אי-ודאות מתמדת. רצועת ביטחון חדשה אולי נראית טוב במצגת ובקמפיין בחירות, אבל ההיסטוריה הישראלית מכירה היטב את מחירה.
גם סעיפי המימון והזירה הבינלאומית, שנראים לכאורה טכניים, יהיו מבחן אמיתי. ההסכם אמור למנוע הזרמת כספי שיקום לגורמים חמושים או למי שקשור אליהם, אבל לחיזבאללה יש מנגנוני מימון עמוקים, גמישים ומנוסים בהרבה מן הניסוחים המשפטיים בוושינגטון. מנגד, סעיפים שנועדו לצמצם פעולות עוינות בפורומים בינלאומיים עלולים להתפרש בלבנון כניסיון להגביל מהלכים משפטיים נגד ישראל. עוד לפני הרקטה הראשונה או המחסום הראשון, ההסכם כבר נושא בתוכו מוקשים מדיניים ומשפטיים.
ההסכם אינו חסר ערך. הוא קובע כיוון נכון: מדינת לבנון צריכה להיות בעלת הנשק היחידה בתחומה. הוא מעניק לגיטימציה בינלאומית לדרישה הישראלית לפרק את חיזבאללה. הוא מייצר מסגרת ישירה בין ירושלים לביירות, גם אם איש לא יודה בכך בהתלהבות.
כל אלה כבר הכשילו בעבר הסכמים שנראו מבטיחים לא פחות: המבנה העדתי של לבנון, כוחו של חיזבאללה, התלות באיראן, החשש ממלחמת אזרחים והחולשה המתמשכת של צבא לבנון. לכן, השאלה החשובה אינה מה נכתב במסמך שנחתם בוושינגטון, אלא מה יקרה ביום שבו ממשלת לבנון תצטרך להחליט אם היא באמת מתעמתת עם חיזבאללה. רק באותו רגע יתברר אם נחתם כאן הסכם שישנה את המציאות - או עוד מסמך שיתווסף לארכיון ההסדרים שלא הצליחו לשנות אותה.
התרעות פיקוד העורף