ההחלטה שאושרה בממשלה כוללת גם גינוי להכחשה, למזעור ולעיוות של רצח העם הארמני - ניסוח שנוגע באחת הנקודות הרגישות ביותר מבחינת טורקיה, שממשיכה לדחות את ההגדרה "רצח עם". לפי ההצעה, ההחלטה צפויה להגיע גם לאישור הכנסת, בניסיון לעגן את ההכרה כמהלך ממלכתי רחב יותר.
"זה לעולם לא מאוחר מדי לעשות את הדבר הנכון", אמר סער בישיבת הממשלה. בדבריו ביקש שר החוץ להציב את ההכרעה במסגרת ערכית ומוסרית, אך העיתוי שבו התקבלה ההחלטה מלמד גם על שינוי עמוק בסביבה המדינית שבה פועלת ישראל. מה שנחשב במשך שנים לצעד רגיש מדי מבחינה דיפלומטית הפך כעת למהלך שהממשלה מוכנה לאמץ. "אני חושב שהגיעה השעה שישראל, כמדינה יהודית, תבצע פורמליזציה של העמדה הזאת ותנעל את זה", אמר סער. "זוהי חובה מוסרית והיסטורית".
בדברי ההסבר להצעה צוין כי רצח העם החל באפריל 1915, עם מעצרם, גירושם ורציחתם של מאות מנהיגים ואינטלקטואלים ארמנים בקונסטנטינופול. בהמשך התרחב מסע ההשמדה לרצח שיטתי של גברים ארמנים, לעבודות כפייה, ולגירוש המוני של נשים, ילדים וקשישים בצעדות מוות לעבר המדבר הסורי. לפי ההערכות המקובלות בעולם, כ-1.5 מיליון ארמנים נספו במהלך האירועים.
מדובר באחד השינויים המשמעותיים ביותר במדיניות החוץ הישראלית כלפי טורקיה מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. במשך עשרות שנים נמנעה ישראל מהכרה רשמית ברצח העם הארמני, אף שבכנסת הוגשו שוב ושוב הצעות חוק בנושא, התקיימו דיונים בוועדות ונשמעו קריאות מצד אנשי אקדמיה, ניצולי שואה ואישי ציבור להכיר באסון הארמני.
הסיבה לא הייתה ויכוח היסטורי, אלא שיקול מדיני. לאורך שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הייתה טורקיה אחת מבעלות הברית האסטרטגיות החשובות ביותר של ישראל במזרח התיכון. בהמשך, גם כאשר היחסים עם אנקרה הידרדרו, נוספה משוואה נוספת: הקשר ההדוק עם אזרבייג'ן, שהפכה לשותפה מרכזית של ישראל בתחומי הביטחון, המודיעין, האנרגיה וההתמודדות מול איראן. שתי המדינות התנגדו נחרצות להכרה ישראלית ברצח העם הארמני, ובירושלים העדיפו במשך שנים שלא לפתוח חזית נוספת.
במערכת המדינית בישראל מעריכים כי אותם מנופי השפעה שעיכבו במשך שנים הכרה רשמית ברצח העם הארמני נשחקו במידה רבה. בעבר החשש המרכזי היה מפגיעה ביחסים עם אנקרה. כיום, אחרי שנים של הידרדרות ובעיקר מאז השבעה באוקטובר, היחסים נמצאים ממילא בנקודת שפל. בישראל סבורים כי המחיר המדיני של ההכרה קטן משמעותית לעומת העבר, בזמן שהמשך ההימנעות הפך קשה יותר להצדקה מבחינה ערכית וציבורית.
סער הדגיש כי ההחלטה אינה מוצגת בירושלים כנקמה באנקרה, אך קשר אותה ישירות למאבק על האמת ההיסטורית: "זו לא 'פעולת תגמול' על העוינות הגלויה ועל הרטוריקה הנוראה ועל הפעולות העוינות של טורקיה בהנהגת ארדואן כלפי ישראל. אבל העובדה שטורקיה מקדמת נרטיבים שקריים נגד ישראל - לא נותנת לה חסינות מהאמת ההיסטורית".
מבחינת ירושלים, זהו הסיכון המעשי המרכזי במהלך: לא רק המחאה הצפויה באנקרה, אלא האפשרות שבאקו תבחר להגיב באופן שיפגע בשיתוף הפעולה הביטחוני, המודיעיני או האנרגטי בין המדינות.
מול ארמניה, ההחלטה צפויה להתקבל כמחווה מדינית משמעותית. במשך שנים ראתה ירוואן כיצד ישראל נמנעת מהכרה רשמית, בין היתר בשל יחסיה עם טורקיה ואזרבייג'ן. מבחינת הארמנים, ההחלטה הנוכחית היא הכרה מאוחרת בעוול היסטורי וצעד שעשוי לפתוח דף חדש ביחסים בין המדינות.
ההכרה צפויה לעורר תגובה חריפה מצד טורקיה, הרואה בכל הכרה בינלאומית ברצח העם הארמני קו אדום מדיני. ההערכה בישראל היא כי אנקרה תגנה את ההחלטה ואף עשויה לנקוט צעדים דיפלומטיים נוספים, אם כי היחסים בין המדינות מצויים ממילא בשפל עמוק.
השאלה הרגישה יותר מבחינת ישראל היא כיצד תגיב אזרבייג'ן. אם באקו תבחר להבליג או להסתפק במחאה סמלית, בירושלים יוכלו לראות בכך הוכחה לכך שמערכת האינטרסים בין המדינות חזקה דיה כדי להכיל גם מחלוקת רגישה מהסוג הזה. תגובה חריפה מצד באקו, לעומת זאת, עלולה להציב את ישראל בפני אתגר מדיני וביטחוני מורכב.
ההחלטה משקפת גם שינוי במדיניות החוץ הישראלית. במשך שנים הכירו ממשלות ישראל במשקלן של העובדות ההיסטוריות, אך נמנעו מלתת להן ביטוי מדיני רשמי בשל אילוצים אסטרטגיים. כעת מאותתת ישראל כי במציאות האזורית החדשה - ובעיקר מול טורקיה של ארדואן - היא אינה מוכנה עוד לשלם את מחיר השתיקה.
התרעות פיקוד העורף