כמעט שבוע חלף מאז מסיבת העיתונאים שכינס ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצאי שבת כדי להסביר לציבור הספקן, ובצדק, את ההסכם עם לבנון. אבל בתוך האירוע המדיני הזה, שנועד לשדר שליטה, אחריות והישג ביטחוני מרשים, הושתל משפט פוליטי לגמרי: "ממשלה לאומית רחבה". זה היה הרגע שבו הפכה מסיבת עיתונאים מדינית לאירוע פוליטי - השקת קמפיין הבחירות של נתניהו, שסימן לעצמו פתח מילוט. אחרי שלוש וחצי שנים של "ממשלת ימין על מלא", הבין נתניהו שאי אפשר לרוץ שוב לבחירות באותה עטיפה. צריך מוצר חדש על המדף.
נתניהו לא נפרד מממשלת הימין על מלא, בטח לא ביוזמתו, הוא רק מנסה להגיע לבחירות בלי שההרכב הזה יישב לו על הצוואר. אילו ראה בהם נכסים אלקטורליים, היה מציב אותם במרכז הבמה, אבל הוא יודע היטב מה רעיל בממשלה שהקים, גם אם אין לו שום כוונה להיפרד מן הרעלנים.
האירוניה היא שהמילה "אחדות" באמת רלוונטית לישראל של 2026. המדינה זקוקה לממשלה רחבה, יציבה וממלכתית יותר. אחרי הטבח, אחרי המלחמה הקשה, אחרי השבר מול מערכת הביטחון, אחרי משבר הגיוס, אחרי שחיקת המילואים, אחרי הסדקים ביחסים עם ארה"ב ואחרי התפוררות האמון הציבורי - ישראל אינה יכולה להמשיך להתנהל כקואליציית הישרדות של איש אחד.
פוליסת הביטוח של נתניהו
אצל נתניהו האחדות לא מוגשת כתרופה, היא משמשת כפוליסת ביטוח. נתניהו מגיע לבחירות כשמאחוריו חודשים של ניסיון לרצות את המפלגות החרדיות, שחיקה מכוונת של שומרי הסף, מאמץ להחליף ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר במנגנון בדיקה פוליטי, ומאבק מתמשך בכל מוסד שמסוגל להגביל את כוחו.
הוא מבקש מהציבור להאמין שאותו מנגנון פוליטי שהזין את המשבר יהיה גם זה שיפתור אותו אחרי הבחירות. רק בישראל של נתניהו אפשר לחתוך את צמיגי האמבולנס בדרך לריפוי לאומי.זמן קצר אחרי דברי נתניהו, הודיע בן גביר כי אמירתו על ממשלה רחבה "מטרידה מאוד" והבהיר שהמשימה של ראש הממשלה היא להקים "ממשלת ימין על מלא". זה לא היה איום, אלא סימון הגבול. בן גביר הזכיר לנתניהו מי החזיק אותו בשנים הקשות ביותר, ונתניהו יודע זאת היטב.
אחרי 7 באוקטובר, בן גביר, סמוטריץ’ והחרדים השאירו אותו על הכיסא. הם אינם נספח לקואליציה שלו. הם מנגנון ההישרדות שלה. מי שנשען עליהם כדי לשרוד, לא ימהר להודיע לציבור שהוא מתכוון להשתחרר מהם.
ממשלת תיקון אין כאן. השותפים הטבעיים יספקו את הבייס, המצטרפים מהמרכז יספקו את ההכשר. המלכודת שלהם מונחת. אם ידחו את ההצעה, יוכל נתניהו לומר שהעדיפו חרמות על אחדות. אם ייענו לה, יעניקו לו את מה שהוא מחפש יותר מכל: שיקום התדמית בלי קבלת אחריות. הוא כבר עשה זאת בעבר. הוא יודע לזהות פוליטיקאים עייפים, מפלגות במשבר, מנהיגים שמחפשים תפקיד או השפעה מבפנים. הוא יודע למכור להם אחריות לאומית, ואז להשתמש בהם כבחותמת כשרות לשלטונו. גנץ ואחרים שילמו על כך מחיר. תמיד יימצא מי שיסביר לעצמו שהפעם זה אחרת.
איזנקוט זיהה את המהלך של נתניהו ולא הסתפק בדחיית ההזמנה. לדבריו, ראש ממשלה שקורא לאחדות במוצאי שבת ופועל למחרת בצעדים שמעמיקים את הפילוג, אינו יכול להפוך למרפא הלאומי בן לילה. מבחינת איזנקוט, אחדות נמדדת בנטילת אחריות, בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, בחוק גיוס אמיתי, בשיקום האמון במוסדות המדינה ובשמירה על מערכת משפט עצמאית. כל מה שנתניהו מנסה לטשטש כשהוא מדבר על אחדות.
המבוגר האחראי האחרון
אחדות היא מילה ממכרת. הציבור אוהב אותה. היא נשמעת נקייה, בוגרת, מרגיעה. אחרי שנים של צרחות, השמצות, חסימות כבישים, אולפנים רעילים ומשפחות מפוצלות, רבים באמת רוצים שמישהו יוריד את הווליום. נתניהו בונה על העייפות הזאת. הוא לא מנסה לשכנע את הציבור שממשלתו הייתה טובה. הוא צריך לשכנע מספיק אנשים שהממשלה הבאה שלו תהיה פחות גרועה.
נתניהו מבקש להציג את עצמו כיחיד שמסוגל להחזיק את הזירה הביטחונית, את וושינגטון, את החרדים ואת הכלכלה. הוא המבוגר האחראי האחרון שנותר בסביבה. האיש שכיבה את השריפות, גם אם הוא שהחזיק בגפרורים. הטיעון הזה מכוון בעיקר למרכז-ימין. המרכז-שמאל כבר לא מאמין לו, גם אם יקריא את תחזית מזג האוויר. היעד שלו הוא אותם 8-10 מנדטים מתנדנדים, אנשים שהצביעו ליכוד, ימינה או תקווה חדשה, שמתעבים את הממשלה הנוכחית, אבל רוצים להאמין שאולי נתניהו של פעם מסתתר מתחת לכל השכבות של השנים האחרונות.
נתניהו פותח במהלך הזה אחרי ההסכם עם לבנון, כשברקע ממשל אמריקאי שכבר לא מקבל ממנו הבטחות כתחליף לתוצאות, סיפור עזה שלא נסגר, איראן שממשיכה לרחף מעל כל דיון ביטחוני, והיחסים עם טראמפ, שם איבד את תחושת החסינות. הדיבורים על ממשלה רחבה נועדו גם לאוזניים בוושינגטון. נתניהו רוצה להראות שהוא מסוגל להשתחרר מהתלות בבן גביר וסמוטריץ’, או לפחות לרכך את הרושם שהם מנהלים אותו.
נתניהו מציע אחדות, אבל מקפיד להזכיר מה יקרה אם לא יקבלו אותה בתנאיו: חרמות, שיתוק, ממשלות קצרות ימים, מדינה מפורקת בזמן מלחמה. זו טכניקה מוכרת, הוכחה שאין ברירה, אלא להשאיר אותו ליד ההגה. אחרי שנים שבהן הפך כל יריב לאויב, הוא מבקש עכשיו לקבל מנדט לשיקום הנזק. על רקע זה, הקריאה "די לחרמות" נשמעת קצת כמו גנב אופניים שמבקש להקים ועדה עירונית לעידוד רכיבה.
האופוזיציה אינה יכולה להסתפק בסיסמה "לא נשב איתו". עליה להציב תוכנית חלופית, כזו שתסביר מה אמורה אחדות לתקן ולא רק את מי היא אמורה להחליף. קואליציה שתקים ועדת חקירה ממלכתית, תחוקק חוק גיוס שמחזיר את עקרון השירות, תגן על עצמאות מערכת המשפט, תנהל תקציב שאינו בנוי על שוחד מגזרי, תשקם את היחסים עם ארה"ב והעולם, ותחזיר נורמות בסיסיות של אחריות שלטונית. אם הוויכוח יישאר בגובה "כן ביבי, לא ביבי", נתניהו יידע לצלוח אותו. אם הוויכוח יעבור לתוכן האחדות, הוא יתקשה הרבה יותר.
ישראל זקוקה לאחדות, לא לעוד קואליציה שבה כולם מתיישרים סביב צרכיו של נתניהו, שמבקש עכשיו מהציבור לזכותו לפני שנשמעו העדים האחרונים: תושבי העוטף, מפוני הצפון, המילואימניקים, משפחות החטופים, מערכת המשפט, מערכת הביטחון ואפילו שותפיו. כולם היו שם כשהממשלה הקודמת הוצגה כהגשמת חלום. עכשיו הוא מבקש מהם להאמין שהחלום הבא יהיה שונה.
התרעות פיקוד העורף