ארדואן, מצידו, רואה בפסגה מנוף לשיקום כלכלת המדינה. טורקיה סובלת מאינפלציה גבוהה (סביב 32%) ומלירה חלשה. ארדואן שואף לתרגם את המעמד הבינלאומי להשגת עסקאות אנרגיה ונשק עם ארצות הברית. הוא גם צפוי לקרוא ליצירת רשת ביטחון והגנה "בלתי מותנית" ברחבי הברית, תוך הדגשת חשיבותה הגיאו־פוליטית של טורקיה.
בין שארדואן אמר את הדברים בנוסח זה ובין שלאו, המשפט הפך במשך השנים למייצג האופן שבו רבים במערב מפרשים את דרכו של המנהיג. השאלה המעניינת ביותר אינה מהו השינוי הפנימי שערך ארדואן, אלא לאן הוא מבקש להוביל את ארצו. האם מדובר בשורת מהלכים טקטיים שנועדו להתמודד עם משברים משתנים, או שמא באסטרטגיה רחבת היקף שמטרתה להחזיר לטורקיה את מעמדה כמעצמה אזורית בעלת השפעה עולמית?
כשבוחנים את מהלכיה של אנקרה בשני העשורים האחרונים, קשה להשתחרר מהרושם שמדובר בתוכנית סדורה. המדיניות הטורקית משלבת זיכרון היסטורי, אידיאולוגיה דתית, עוצמה צבאית, דיפלומטיה גמישה וכלכלה לכדי חזון אחד. שלושה צירים מרכזיים מרכיבים את החזון הזה: ניאו־עותמאניזם, המבקש להשיב לטורקיה את מרכז הכובד במרחב שהיה בעבר בשליטת האימפריה העותמאנית; פאן־אסלאמיזם, השואף להעניק לה מעמד של מנהיגת העולם הסוני; ודוקטרינת "המולדת הכחולה", הרואה בשליטה במרחב הימי תנאי הכרחי למעמדה של טורקיה כמעצמה. אליהם מצטרפים פיתוח תעשייה ביטחונית עצמאית, חתירה לאוטונומיה אסטרטגית והפעלת "עוצמה רכה" באמצעות תרבות, חינוך וסיוע הומניטרי.
היסוד הראשון, ואולי החשוב ביותר, הוא הניאו־עותמאניזם. על אף שמבקריו מרבים להציגו כניסיון להקים מחדש את האימפריה העותמאנית, המציאות מורכבת יותר. ארדואן אינו מבקש לכבוש מחדש את הבלקן או את ארצות ערב, אלא להחזיר לטורקיה את ההשפעה שאבדה לה לאחר התמוטטות האימפריה. מבחינתו, ההיסטוריה איננה פרק סגור, אלא מקור ללגיטימציה מדינית. הגבולות שנקבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה אינם מסמנים את גבולות השפעתה של טורקיה, אלא רק את גבולות ריבונותה הרשמית.
מי שניסח תפיסה זו בצורה השיטתית ביותר היה אחמט דבוטאולו, איש האקדמיה שהפך לימים לשר החוץ ולראש הממשלה. בספרו "העומק האסטרטגי" טען כי מיקומה הגיאוגרפי של טורקיה והמורשת ההיסטורית שלה מעניקים לה אחריות מיוחדת כלפי הבלקן, הקווקז, המזרח התיכון וצפון אפריקה. מדינה שהייתה במשך מאות שנים מרכזו של עולם שלם אינה יכולה לפי תפיסתו להסתפק בתפקיד של שחקן משני הכפוף למדיניותן של מעצמות אחרות.
אין מדובר רק ברעיונות תיאורטיים. בשנים האחרונות הרחיבה טורקיה באופן משמעותי את נוכחותה הצבאית והמדינית מחוץ לגבולותיה. היא מחזיקה בסיסים צבאיים בצפון עיראק, מקיימת נוכחות ממושכת בצפון סוריה, פועלת בלוב, מגבירה את השפעתה בקווקז ומעמיקה את קשריה עם מדינות הבלקן. במקביל היא משקיעה משאבים רבים בבניית מסגדים, בתי ספר, אוניברסיטאות ותשתיות במדינות שבעבר השתייכו לאימפריה העותמאנית. סיוע הומניטרי, השקעות כלכליות ופעילות דתית הופכים לכלים של מדיניות חוץ לא פחות משעושים זאת טנקים ומטוסים.
גם הסמלים ממלאים תפקיד מרכזי. הפיכת "איה סופיה" ממוזיאון למסגד לא הייתה רק החלטה בענייני דת, אלא הצהרה פוליטית והיסטורית. עבור תומכיו של ארדואן היא סימלה את השבת כבודה של טורקיה ואת ההתנתקות מהמורשת הכמאליסטית שניסתה לצמצם את חשיבותה של התקופה העותמאנית. לצד זאת זוכים הסולטנים, ובעיקר מהמט השני וסולימאן המפואר, למקום של כבוד בשיח הציבורי, במערכת החינוך ואף בתרבות הפופולרית. סדרות טלוויזיה היסטוריות הפכו לכלי נוסף בהאדרת העבר האימפריאלי וביצירת תחושת המשכיות בין האימפריה העותמאנית לטורקיה של ימינו.
ברטוריקה של ארדואן חוזר שוב ושוב המסר שלפיו העולם המוסלמי סובל מאפליה, מהגמוניה מערבית ומשרידי הקולוניאליזם. טורקיה מוצגת כמדינה שאינה חוששת לעמוד מול המערב ולהשמיע את קולם של עמים מוסלמיים שלדברי מנהיגה אינם זוכים לייצוג הולם בזירה הבינלאומית. בכך מצליח ארדואן לבנות לעצמו מעמד ציבורי החורג הרבה מעבר לגבולות ארצו.
אלא שגם כאן המציאות מורכבת בהרבה מהרטוריקה. הדרך להפוך למנהיג העולם הסוני רצופה מכשולים. ערב הסעודית אינה מוכנה לוותר על מעמדה ההיסטורי כמנהיגת העולם המוסלמי, איראן ממשיכה להוביל את המחנה השיעי, מצרים מתייחסת בחשדנות עמוקה לשאיפותיה של אנקרה, וגם מדינות המפרץ מקפידות שלא להעניק לטורקיה מעמד של מנהיגה אזורית. לפיכך, גם אם השאיפה ברורה, הצלחתה נותרת חלקית בלבד.
דוקטרינת "המולדת הכחולה" היא הביטוי המוחשי ביותר לשאיפתה של טורקיה להפוך למעצמה אזורית. זוהי אחת התפיסות הגיאו־אסטרטגיות המשפיעות ביותר שעוצבו באנקרה בעשור האחרון, והיא מבטאת שינוי עמוק באופן שבו רואה טורקיה את עצמה ואת סביבתה. במשך שנים ארוכות נתפסה המדינה בעיקר כמעצמה יבשתית, אך לפי תפיסה זו עתידה של טורקיה תלוי במידה רבה בשליטתה בים.
את הרעיון פיתח האדמירל בדימוס ג'ם גורדניז, שטען כי לטורקיה זכויות אסטרטגיות נרחבות בים השחור, בים האגאי ובמזרח הים התיכון. מבחינתו, גבולותיה של המדינה אינם מסתיימים בחופיה, אלא נמשכים אל מאות אלפי קילומטרים רבועים של מים כלכליים, נתיבי שיט ומאגרי אנרגיה. על רקע גילויי הגז במזרח הים התיכון קיבלה תפיסה זו משמעות מעשית. אנקרה החלה להפעיל ספינות קידוח באזורים השנויים במחלוקת, ללוות אותן בכוחות ימיים ולבסס נוכחות צבאית רציפה במרחב שבו מתנגשים האינטרסים של יוון, קפריסין, מצרים וישראל.
אחד המהלכים הדרמטיים ביותר בהקשר זה היה חתימת ההסכם הימי עם ממשלת לוב, שיצר מסדרון ימי רציף בין שתי המדינות וטרף את הקלפים במזרח הים התיכון. ההסכם עורר התנגדות חריפה מצד מדינות האזור, אך מבחינת טורקיה הוא ביטא את הנכונות לעצב מציאות חדשה גם במחיר עימותים דיפלומטיים. במקביל הרחיבה טורקיה באופן משמעותי את השקעותיה בצי. היא בונה ספינות מלחמה מתקדמות, מפתחת צוללות, כלי שיט בלתי מאוישים וטילים נגד ספינות, והיא השיקה את נושאת המל"טים TCG Anadolu – סמל לשאיפתה להפוך לכוח ימי המקרין עוצמה הרחק מחופיה.
התפיסה הזו מלמדת כי מבחינת ארדואן, שליטה במרחב הימי אינה רק סוגיה ביטחונית, אלא גם כלכלית ומדינית. מי ששולט בנתיבי האנרגיה והמסחר מחזיק בידיו מנוף השפעה רב־עוצמה. לפיכך, המאבק על גבולות המים הכלכליים איננו רק סכסוך בין טורקיה ליוון קפריסין, אלא חלק ממאבק רחב יותר על מעמדה של טורקיה במערכת האזורית.
אולם שאיפותיו של ארדואן אינן נשענות על כוח צבאי בלבד. מדיניותו מבוססת על "אוטונומיה אסטרטגית" – שחרור מתלות במעצמות ופיתוח יכולת פעולה עצמאית גם מול בעלי בריתו. כך טורקיה, חברה בנאט"ו, רכשה מרוסיה מערכות S־400, סופגת מתחים עם ארצות הברית ובמקביל מספקת כטב״מים לאוקראינה ומחזיקה קשרים עם מוסקבה, סין, איראן ומדינות באפריקה. היא מבקשת להיות "מעצמה מאזנת" הפועלת מול כל הצדדים, ללא תלות.
בטורקיה התפתחה תעשייה ביטחונית שנעשית גם כלי השפעה מדיני דרך ייצוא נשק. לצד זאת, המדינה מפעילה כאמור עוצמה רכה: סיוע הומניטרי, מתן מלגות והשפעה תרבותית באמצעות סדרות טלוויזיה ותשתיות דת ותרבות.
עם זאת, החזון מוגבל על ידי אינפלציה, חולשת המטבע המקומי, הסוגיה הכורדית, קיטוב פנימי ויריבויות אזוריות עם איראן, סעודיה ומצרים. ועדיין, מטרת ארדואן היא להפוך את טורקיה למעצמה מרכזית שאינה ניתנת להתעלמות, כזו המשפיעה על סדר היום האזורי והבינלאומי ומעורבת בכל משבר משמעותי. זהו תהליך מתמשך של בניית זהות אזורית חדשה לטורקיה בזירה הגלובלית, שיש בו הישגים ואתגרים כאחד.
התרעות פיקוד העורף