מיזם "המדד", המתמחה במחקר של החברה הישראלית, בחן לא רק את מידת התמיכה ב"קואליציה רחבה" וב"קואליציה של כל המפלגות הציוניות", אלא גם את השאלה המעשית יותר: את מי הציבור רוצה לראות בתוך הממשלה, ועם אילו מפלגות או אישים הוא אינו מוכן לשבת.
שתי מפלגות קצה - וארבע ממשלות שונות
ההשוואה הראשונה נעשתה בין עוצמה יהודית לבין הדמוקרטים. אפשר כמובן לטעון כי שתי המפלגות אינן זהות. גם רוב הציבור אינו רואה בהן מפלגות זהות. המחלוקת מתחילה בשאלה מהו ההבדל ביניהן, איזו מהן קיצונית יותר, ובעיקר - איזו מהן יכולה להיות חלק מממשלה ציונית רחבה.
במילים אחרות, אותם משיבים מבקשים ממשלה ציונית רחבה - אך ללא המפלגות החרדיות, ללא המפלגות הערביות, ללא עוצמה יהודית וללא הדמוקרטים. כבר בשלב הזה, הממשלה הרחבה נראית רחבה הרבה פחות.
הדמוקרטים מול הציונות הדתית
כלומר, חלק ניכר מתומכי הממשלה הרחבה מדמיינים קואליציה ללא חרדים, ללא ערבים, ללא עוצמה יהודית, ללא הציונות הדתית וללא הדמוקרטים. הניסיון להרחיב את הממשלה יוצר אפוא תוצאה הפוכה: ככל שמבררים מי אינו רצוי בה, כך הולך ומצטמצם מספר השותפים האפשריים.
מי נחשב קיצוני בעיני הציבור?
הנתונים האלה משקפים את מאזן הכוחות האלקטורלי בישראל. בימין קיימת נטייה חזקה יותר לפסול את הדמוקרטים מאשר את הציונות הדתית, והימין גדול משמעותית מהשמאל ומהמרכז-שמאל התומכים ביאיר גולן. כתוצאה מכך, מבחינה סטטיסטית וציבורית, הדמוקרטים מקבלים מעמד שדומה יותר למעמדה של עוצמה יהודית מאשר לזה של הציונות הדתית.
כאשר ישראלים אומרים שהם רוצים ממשלה "בלי קיצונים", חלקם חושבים על איתמר בן גביר - וחלקם על יאיר גולן. זאת בלי קשר לשאלה אם ההשוואה ביניהם מוצדקת, אם גולן אכן מייצג עמדה קיצונית, או אם הדרישה לאיזון מלאכותי - הוצאת מפלגה מימין תמורת הוצאת מפלגה משמאל - היא דרישה עניינית.
במספרים יש רוב כמעט ודאי - בפוליטיקה התמונה מורכבת יותר
הפער בין הרצון הציבורי בממשלה רחבה לבין הקושי להגדיר את הרכבה מקבל ביטוי נוסף במודל הבחירות הניסיוני של מיזם "המדד". אלא שאת תוצאותיו יש לקרוא בזהירות: המודל אינו חוזה מי ינצח בבחירות, ובוודאי שאינו מעריך את הסיכוי שממשלה מסוימת אכן תקום. הוא מציג התפלגות של תוצאות אפשריות על בסיס תמונת הסקרים הנוכחית.
המודל נשען על ממוצע הסקרים של "המדד", ולא על סקר יחיד. הממוצע משקלל, בין היתר, את מגמת התמיכה בכל מפלגה, את החריגות בין הסקרים ואת מספר המשתתפים בכל מדגם. בדרך זו הוא מצמצם את השפעתה של תוצאה חריגה בסקר מסוים ומבקש להציג תמונה יציבה וזהירה יותר של יחסי הכוחות.
על בסיס הממוצע מגדיר המודל לכל מפלגה טווח אפשרי של תוצאות ומתחשב גם בזיקות שבין המפלגות. עלייה של מפלגה אחת אינה מתרחשת בחלל ריק: היא באה בדרך כלל על חשבון מפלגות המתחרות עמה על מאגר דומה של מצביעים. לאחר מכן מריץ המודל 10,000 סימולציות של מערכת הבחירות ובוחן כמה מנדטים מקבל כל גוש בכל אחת מהן.
המרחק בין רוב אריתמטי לממשלה ממשית נותר גדול. כדי שהאפשרות המספרית תהפוך לקואליציה, הליכוד, הציונות הדתית, בנט, ליברמן ואיזנקוט יצטרכו להסכים לשבת יחד, לגשר על מחלוקות אישיות ואידיאולוגיות, להכריע בשאלה מי יעמוד בראש הממשלה ולהגיע להסכמות בסוגיות כמו גיוס החרדים, מערכת המשפט ודת ומדינה
המודל, אם כן, אינו פותר את הפרדוקס העולה מנתוני דעת הקהל — אלא מחדד אותו: מבחינה מספרית, לממשלה רחבה יש בסיס פרלמנטרי כמעט בכל תרחיש. מבחינה פוליטית וציבורית, היא עלולה להיות אחת הקואליציות המורכבות ביותר להרכבה.
יתרון לאופוזיציה - אך לא בהכרח ממשלה
עשרה מנדטים עדיין מחפשים בית
העלייה בשיעור המתלבטים בתרחישי האיחוד מלמדת כי חיבור בין בנט לאיזנקוט אינו מייצר בהכרח הכרעה מיידית בקרב הבוחרים. להפך: הוא עשוי לגרום לחלקם לעצור ולבחון מחדש את העדפותיהם. כאשר בנט עומד בראש, מאגר המתלבטים גדול יותר, אך אין פירוש הדבר בהכרח שמצבו חלש יותר. ייתכן שהרשימה בראשותו מושכת תשומת לב של ציבור רחב יותר שעדיין אינו בטוח אם לתמוך בה. מנגד, כאשר איזנקוט בראש, שיעור המתלבטים נמוך מעט יותר - אך עדיין מדובר בכעשרה מנדטים שלא בחרו צד.
הנתונים מצביעים על כך שהוויכוח הפוליטי איננו רק בין גוש נתניהו לגוש המתנגד לו. הוא מתנהל גם בתוך הציבור שמבקש להיחלץ מהחלוקה הזאת ולבנות ממשלה רחבה. השאלה איננה רק כמה ישראלים רוצים אחדות, אלא איזו אחדות הם רוצים.
האם ממשלה ציונית רחבה כוללת את ש"ס? האם היא כוללת את עוצמה יהודית? האם הציונות הדתית היא שותפה טבעית או מפלגת קצה? האם הדמוקרטים הם חלק מהמחנה הציוני הלגיטימי, או מפלגה שיש להשאיר מחוץ לממשלה? והאם "בלי חרמות" פירושו ביטול כל החרמות - או רק ביטול החרם על נתניהו?
לפי מודל המנדטים, ממשלה רחבה אפשרית כמעט בכל תרחיש. לפי עמדות הציבור, היא גם מבוקשת. אך כאשר מגיעים לשמות המפלגות, מתברר שכל מחנה משרטט גבולות אחרים לממשלה הרצויה. בדיוק שם טמון האתגר של כל רשימה חדשה שתבקש לרכוב על כמיהת הציבור לאחדות: קל להבטיח ממשלה רחבה. קשה הרבה יותר לומר מי יישב בה - ועוד יותר קשה לשכנע את כל השותפים לשבת זה לצד זה.
התרעות פיקוד העורף