טראמפ הגיע לאנקרה - אבל איראן השתלטה על סדר היום
במקום פסגה חגיגית, נוהל משם משבר ביטחוני אזורי, שבמהלכו התקבלו החלטות על חידוש התקיפות האמריקאיות נגד איראן ועל ביטול ההקלות במשטר הסנקציות. בכך הפכה אנקרה, לפחות לכמה ימים, למרכז קבלת ההחלטות של המערכה האמריקאית מול איראן.
נאט"ו השתנתה - וטורקיה הפכה שוב לנכס אסטרטגי
ההישג המרכזי של הפסגה לא היה דווקא עבור ארדואן אלא עבור טראמפ. הנשיא האמריקאי הצליח לכפות על מדינות אירופה את סדר היום שלו: הגדלה משמעותית של תקציבי הביטחון, הרחבת הייצור הביטחוני והעמקת האחריות האירופית להגנת היבשת מול רוסיה. האיום המרכזי שהגדירו מנהיגי הברית היה רוסיה, אך איראן הפכה לאיום המיידי על היציבות האזורית.
טראמפ וארדואן - ידידות אישית לצד אינטרסים קרים
אחד ההסברים האפשריים ליחסו החיובי יחסית של הנשיא טראמפ כלפי נשיא טורקיה ארדואן הוא החשיבות האסטרטגית שמייחסת ארצות הברית לטורקיה בכלל ולבסיס אינג'רליק בפרט. בסיס זה מהווה במשך שנים מוקד מרכזי לפעילות חיל האוויר האמריקאי ולתמיכה לוגיסטית ומבצעית במזרח התיכון. על פי דיווחים שונים, במהלך ההיערכות האמריקאית מול איראן מילאה טורקיה תפקיד חשוב במעטפת הלוגיסטית וביכולת הפריסה של הכוחות האמריקאיים באזור. גם כאשר מדינות ידידותיות אחרות באזור הגבילו את היקף שיתוף הפעולה הצבאי משטחן, שמירת הנגישות לנכסים אסטרטגיים בטורקיה העניקה לוושינגטון יתרון מבצעי משמעותי.
בנסיבות אלה, ניתן להבין מדוע טראמפ ביקש לשמר מערכת יחסים יציבה עם ארדואן, למרות חילוקי הדעות העמוקים ביניהם בסוגיות אחרות. מבחינת הממשל האמריקאי, שיתוף הפעולה הביטחוני עם טורקיה אינו רק עניין דו-צדדי, אלא מרכיב מרכזי ביכולת של ארצות הברית להקרין עוצמה צבאית במזרח התיכון ולהיערך במהירות לכל תרחיש, לרבות עימות מול איראן.
ישראל הצליחה לעכב בעזרת קמפיין ההסברה של נתניהו - אך לא להסיר את האיום לחלוטין
בימים שקדמו לפסגה הפעילה ישראל מאמץ מדיני אינטנסיבי מול וושינגטון. המסר שהועבר היה חד: אספקת מטוסי F-35 לטורקיה תפגע בעליונות האווירית האיכותית של ישראל ותערער את מאזן הכוחות האזורי.
סוריה - זירת המבחן החדשה
אחד המפגשים החשובים ביותר התקיים דווקא הרחק מהמצלמות: פגישתו של טראמפ עם נשיא סוריה החדש, אחמד א-שרע. ארצות הברית מבקשת לנצל את נפילת הציר האיראני בסוריה כדי לבנות סדר אזורי חדש. בתמורה להתחייבות סורית לסילוק מוחלט של משמרות המהפכה וחיזבאללה, הבטיחה וושינגטון לקדם הקלות בסנקציות, לעודד השקעות מערביות ולהעניק סיוע ביטחוני לסורים. גם כאן ממלאת טורקיה תפקיד מרכזי. אנקרה הפכה לשחקן המשפיע ביותר על המשטר החדש בדמשק, וארצות הברית רואה בכך יתרון אסטרטגי - גם אם מבחינת ישראל מדובר במציאות מורכבת יותר.
האתגר הטורקי - ארוך טווח
למרות הרטוריקה החריפה נגד ישראל, לטורקיה אין כיום אינטרס בעימות צבאי ישיר עם ירושלים. גם ישראל אינה מעוניינת להפוך את טורקיה לאויב פעיל. אולם אין לטעות בכיוון שאליו צועד ארדואן. הוא ממשיך לקדם תפיסה ניאו-עות'מאנית, להרחיב את השפעתה של אנקרה בסוריה, בלבנון, במזרח הים התיכון ובקרן אפריקה, ולהציג עצמו כמנהיג העולם הסוני וכפטרון המרכזי של הסוגיה הפלסטינית.
עבור ארצות הברית ואירופה, טורקיה היא כיום נכס אסטרטגי חיוני כקבלן משנה למשימות מיוחדות של עצירת גלי הפליטים ורגיעה בטחונית בנקודות מסויימות. עבור ישראל, היא הופכת בהדרגה למתחרה אזורית בעלת עוצמה צבאית, כלכלית ומדינית הולכת וגוברת.
לסיכום, פסגת אנקרה המחישה כי העולם נכנס לעידן חדש של תועלתנות גיאו-אסטרטגית. זכויות אדם, דמוקרטיה וחופש הביטוי נדחקו לשוליים, בעוד אינטרסים ביטחוניים, אנרגטיים וכלכליים מכתיבים את סדר היום .טראמפ לא העניק לארדואן את כל מבוקשו. עסקת ה F-35 לא אושרה, הסנקציות לא הוסרו, והקונגרס האמריקאי עדיין מהווה חסם משמעותי. אולם עצם ההתקרבות בין וושינגטון לאנקרה משנה את תמונת המצב האזורית.
ישראל נדרשת להיערך למציאות שבה האיום המרכזי אינו רק איראן, אלא גם התחזקותה ההדרגתית של טורקיה כחברה בכירה בנאט"ו, כמעצמה צבאית אזורית וכשותפה מועדפת של ארצות הברית במזרח הים התיכון. המלחמה הקרה החדשה במזרח התיכון כבר החלה. השאלה איננה אם ישראל תידרש להתמודד עם האתגר הטורקי, אלא כיצד תעשה זאת תוך שמירה על הברית האסטרטגית עם ארצות הברית, חיזוק שיתוף הפעולה עם יוון, קפריסין ומדינות הסכמי אברהם, ושימור היתרון הצבאי והטכנולוגי שעליו נשען ביטחונה במשך עשרות שנים.
התרעות פיקוד העורף