אלדד תהה אם פרסום שכזה, מעבר לזכות הציבור לדעת, משרת את ביטחון ישראל. ברגמו השיב לו כי "הפרסום ב'ניו יורק טיימס' מובא ממקורות אירופאיים, איראנים ואמריקאים. החומרים האלה הם חומרים שמפורסמים כחלק מהכיסוי של העניין".
"אני חושב שהמקורות האמריקאים לא קיבלו אישור צנזורה, אבל אני קורא היום בעיתון 'הארץ' תחקיר נפרד על כך שהביא את הפרסום כולו לאישור הצנזורה - כלומר יש על כך אישור", אמר.
"יש פה סיטואציה צבאית, מודיעינית ופוליטית שלא צלחה", סיכם ברגמן. "תפקידה של העיתונות הוא להאיר את הפינות החשוכות ולשאול איך קרה שהסתבכנו בתוך האירוע הזה".
ברגמן שלל את הטענה כי לראש הממשלה עומדת הזכות לחשוף מידע רגיש על דעת עצמו ללא התייעצות. "נתניהו ניכס לעצמו סמכות שאין לו בחוק לעשות דה־קלסיפיקציה לכל מידע. הוא החליט שיש לו סמכות מוחלטת, כמו אבן האלכימאים שהופכת עופרת ליהלום. בכל פעם שהוא רואה מסמך מסווג, הוא חושב שהוא יכול לגעת במקל הפלאי ולהפוך אותו לבלתי מסווג. הדבר הזה איננו חוקי".
"פועלת כאן יד שמנסה להפחיד עיתונאים ולהרתיע אותם מלבצע את מלאכתם, כדי שחס וחלילה לא יפרסמו את מה שראש הממשלה לא רוצה שיתפרסם", טען ד"ר ברגמן בהמשך השיחה. "בערוץ 12 יש אייטם שמעולם לא שודר על מידע סודי שלא התגלה. מצד שני, יש לך את ערוץ 14 שכל הזמן מפרסם כמויות אדירות של מידע. יעקב ברדוגו השוויץ בזה שגילה את תאריך התקיפה באיראן".
לדבריו, "אין כאן באמת רצון לחקור הדלפות, אלא רצון פוליטי של ראש הממשלה לרתום את מערכות הביטחון והאכיפה כדי לסתום את הפה למי שרואה דברים שלא רוצים שייחשפו".
התרעות פיקוד העורף