שמיר נהג לשוחח מפעם לפעם עם יריבים פוליטיים, ביניהם עם ראשי המגזר הערבי. הוא עשה הכל כדי שאזרחים ערבים בישראל לא יחושו קיפוח, ביקר ביישוביהם ונהג בהם בכבוד. מנגד, ידע להפעיל יד חזקה כשהתרחשו הפגנות שיצאו מכלל שליטה.
הפגישה הסודית עם חבר הכנסת הערבי התקיימה בלשכת ראש הממשלה ב־31 בדצמבר 1987. כמעט 40 שנה עברו מאז, כל הנפשות הפועלות הלכו כבר לעולמן, ונותרתי רק אני, כמי שרשם את פרוטוקול המפגש יוצא הדופן. הזמן עשה את שלו אבל דומה כי נושאי הדיווח מקהיר נותרו אקטואליים.
אלה היו ימים לא פשוטים. ב־8 בדצמבר פרצה האינתיפאדה הראשונה, לאחר שארבעה פלסטינים נהרגו בתאונת דרכים במחסום ארז, וב־15 בדצמבר חולל השר אריאל שרון מהומה עם כניסתו לבית שרכש ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. האירועים השפיעו במיוחד על יחסי ישראל־מצרים, עד כדי כך שנשיא מצרים אמר לאורחו דראושה בשיחתם בת השעה כי “בשלב זה איני מוכן לפגוש נציג רשמי כלשהו של ישראל”.
בפגישה בירושלים הודה דראושה לשמיר על שנענה לבקשתו וקיבלו בהקדם. “זוהי תקופה קשה ביותר ביחסי ישראל־מצרים”, הוא אמר לראש הממשלה. “הודאגתי מניסוחיו של מובארק, הוא נתון בלחץ האופוזיציה, האחים המוסלמים, המשכילים, הסטודנטים. גם הפרלמנט לוחץ עליו”.
הנשיא מובארק אמר לאורחו בקהיר: “אנו במצב רגיש ביותר, אך איני רוצה לנתק את היחסים. אם יימשך המצב בעניין הגירושים ננקוט צעדים עד כדי החזרת השגריר”. דראושה השיב לו: “החזרת השגריר תהיה טעות, לא תשרת את השלום באזור, בין ישראל למצרים, והרבה ישראלים לא ייתנו עוד בעתיד אמון ביחסי שלום”. מובארק התרכך: “עכשיו לא ננקוט צעד זה, נעקוב אחרי ההתפתחויות ונתייעץ עם ירדן והפלסטינים”.
דראושה אמר לנשיא המצרי כי ראש ממשלת ישראל שמיר דווקא רוצה לעשות משהו למען השלום, וכאשר ימצא משהו מועיל לשלום, תהיה למובארק סיבה טובה להיפגש עימו. מובארק הגיב: “אם יש לשמיר משהו חדש למען השלום, אני מוכן לפגוש אותו. אם הוא חוזר על אותם דברים, לא אפגוש אותו”. הוא הוסיף, לדברי דראושה: “האסטרטגיה של מצרים היא שלום, ולא מזרח תיכון של סכסוכים ומלחמות. אני נתון בלחצים, ואם לא תהיה התקדמות המצב יהיה קשה. מופעל עליי לחץ בעולם המוסלמי לנתק את היחסים, אך גם ישראל ‘לוחצת’ עליי. המצב הקיים היום, באין הסכם כולל, הוא מזויף. אסור שהמצב בשטחים יידרדר כי זה מכביד עליי מאוד”.
על כך הגיב ראש הממשלה שמיר: “הנשיא מובארק אכן נתון ללחצים. החברה המצרית לא עיכלה את השלום. יחסי מצרים עם אש”ף טובים היום, וזה משפיע על היחסים איתנו. יש לי רעיונות, אבל אש”ף אינו גורם שיקדם את השלום, שהרי אם יהיה שלום, אש”ף ירד מהבמה. על כל תוכנית שלום נחליט יחד, אנחנו ומדינות ערב”. ואז הוסיף: “אוסאמה הוריד כליל את השפעת בוטרוס ראלי (שר החוץ המצרי, ולימים מזכ”ל האו”ם. י”א). חבל. לבוטרוס יש מטען גדול. תמיד נהניתי מהשיחות איתו. השקפותיו די קיצוניות, אך לעיתים טוב יותר לדבר עם קיצונים כי הסכם איתם הוא הסכם”.
ח”כ דראושה ניצל את ההזדמנות כדי להעלות באוזני שמיר את נושא ערביי ישראל. “הייתי שותף להחלטת ועד ראשי הרשויות הערביות על שביתה, לא כצעד אנטי־ישראלי, אלא כמחאה על מה שקורה בשטחים”, אמר. לדבריו, 95% מערביי המדינה רוצים בדו־קיום, ומה שלא יהיה בעתיד, הם יישארו אזרחי ישראל. ראש הממשלה השיב: “הייתה החלטה שתהיה רק שביתה, ופתאום זה פרץ והפך להפגנה המונית בוואדי ערה, לוד, יפו, ירושלים. אנשי רק”ח לא השלימו עם שביתה שקטה. אנו מעוניינים בקיום יחדיו בידידות, איש אינו רוצה בהחרפה וביצירת בעיות. אנשי רק”ח לא השלימו עם שביתה שקטה. אני מצידי פסלתי את הרעיון שהעלה מישהו, להחזיר את הממשל הצבאי”.
השיחה המרתקת בין שני הקצוות הפוליטיים הסתיימה בלחיצת ידיים. דראושה חזר לכנסת, ראש הממשלה המשיך בסדר יומו, שבמרכזו האינתיפאדה המתגברת. הסכם השלום עם מצרים נותר על כנו, אבל היחסים קפואים ומתוחים. לזכות השלום הקר ייאמר, כי החזיק מעמד גם במבצעים הצבאיים של צה”ל בעזה ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר.
השבוע, 14 שנה להסתלקותו של יצחק שמיר, מן הראוי להזכיר שורת הישגים שרשם לזכותו מאז אותה שיחה “סודית” ב־1987: סיכול רעיון הוועידה הבינלאומית, חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל (כוננו יחסים עם 30 מדינות, בהן סין והודו), הפעלת שיקול דעת במלחמת המפרץ, מאמצים להרחבת מעגל השלום במשא ומתן ישיר, העלאת מיליון עולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, הקמת עשרות יישובים חדשים ברחבי ארץ ישראל, וכמובן – מופת של מנהיג צנוע, נעדר אגו, שכל כולו מסור לעמו ולמולדתו. הגעגוע אליו רק גובר.
התרעות פיקוד העורף