הנשיא האמריקאי מנסה לכפות בכוח את מה שלא השיג בשבועות של איומים, מסרים סותרים והסכמות ביניים שהתפרקו במהירות. הוא מבקש להחזיר את השיט למסלול סדיר ולשלול מאיראן את האפשרות להכתיב את תנאי המעבר במצר.
טהרן ביקשה להפוך את יכולתה לשבש את השיט לנכס מדיני קבוע, ולהרגיל את העולם לכך שכל הסדר במפרץ מחייב התחשבות באיום האיראני על התנועה הימית. וושינגטון מנסה לעקור את התפיסה הזאת ולהשיב לעצמה את מעמד הערבה לביטחון הנתיב. הוויכוח על "חופש השיט" הוא, למעשה, מאבק על השאלה מי יקבע את כללי התנועה במפרץ, ומי יוכל לאכוף אותם.
ביום שני הציע טראמפ לגבות 20% מן המטענים שיעברו בהורמוז תחת הגנה אמריקאית. בתוך יממה נסוג והסביר שיעדיף לקבל ממדינות המפרץ עסקאות והשקעות. מבחינתו, מי שמספק ביטחון, זכאי לתשלום. מדינות המפרץ אינן רואות בנתיב בינלאומי כביש אגרה אמריקאי, וממילא הן כבר נושאות בעלויות המלחמה: הביטוח התייקר, המטענים מתעכבים, והסיכון מגולם במחירה של כל חבית.
בוושינגטון כבר דנים בהעמקת המערכה. האפשרויות כוללות פגיעה במתקני גרעין תת־קרקעיים ובאי ח'ארג, שדרכו עובר חלק מרכזי מיצוא הנפט האיראני. עצם הדיון בח'ארג מעיד על כך שהמטרות האמריקאיות מתרחקות מהמשימה המצומצמת של הגנת השיט. פגיעה באי תכוון אל מקור ההכנסה שעליו נשען המשטר, ותעניק לטראמפ מנוף כבד לקראת משא ומתן.
המחיר יהיה מחויבות אמריקאית ממושכת יותר. וושינגטון תידרש להגן על יעד הסמוך לחוף האיראני ולהיערך לתגובה מתמשכת. ככל שהנוכחות תתארך, תגדל החשיפה לאבידות, ויהיה קשה יותר להציג את המבצע כקצר ומוגבל. הנשיא שמבטיח כבר שנים לסיים את "מלחמות הנצח", עלול לשקוע באחת כזאת משום שהעריך כי יוכל לכפות סיום מהיר.
טראמפ רוצה עסקה ורואה בהפעלת כוח את הדרך לשיפור תנאיה. הוא מבקש להביא את איראן לשולחן לאחר שחלק מיכולותיה הצבאיות נפגעו, הכנסות הנפט שלה מאוימות ויכולתה לשלוט בתנועה במצר נחלשה. הסיום שהוא מבקש להציג לציבור הוא ברור: השיט חזר למסלולו, טהרן שבה למגעים, והעליונות הצבאית הניבה הישג מדיני. הוא בוודאי יטען שגם האיום הגרעיני התרחק, אף שבירור מצבה האמיתי של התוכנית האיראנית יהיה מורכב יותר מן ההכרזה הנשיאותית.
מהן המטרות היום?
המטרות האמריקאיות מוסיפות להשתנות. המלחמה החלה סביב הגרעין וסביב הטילים, התרחבה לדיבורים על החלשת המשטר, הצטמצמה להסכם ביניים, וכעת מתמקדת שוב בהורמוז. התנודות מטשטשות את הגדרת ההצלחה ומאפשרות לבית הלבן להתאים בדיעבד את מושג הניצחון לתוצאה שישיג.
פתיחת המצר עשויה לספק את טראמפ. בישראל ובחלקים מן הממסד האמריקאי יבקשו לדעת מה עלה בגורל האורניום המועשר, כמה ממערך הטילים שרד, וכמה זמן יידרש למשמרות המהפכה לשקם את כוחם. הסכמה לשיט חופשי תהיה הישג מוגבל, אם טהרן תשמור בידיה את האמצעים לסגור את המצר מחדש.
הבית הלבן נדרש להביא בחשבון גם את הלחץ מבית. סקר שפורסם ביום שני חשף שרוב גדול מן האמריקאים צופה מלחמה ממושכת. טראמפ נבחר, בין השאר, בזכות הבטחתו להימנע מהסתבכויות זרות ארוכות, וכעת עליו לשכנע את בוחריו שהרחבת התקיפות והחמרת המצור יקצרו את המערכה.
איראן אינה משלה את עצמה שתוכל לגבור על חיל האוויר או על הצי האמריקאי. היא מכוונת אל מגבלת הזמן הפוליטית של טראמפ. עיכובים בשיט מתגלגלים אל המחירים, פגיעה בחיילים אמריקאים זוכה מיד לתהודה ציבורית, ועלייה במחיר הדלק הופכת מלחמה רחוקה להוצאה שמורגשת בכל משק בית.
לפני פרוץ המלחמה עברו בהורמוז מדי יום כחמישית ממשלוחי הנפט והגז בעולם. איראן אינה נדרשת לחסום את המצר לחלוטין. די שתהפוך את ההפלגה למסוכנת ויקרה כדי שהחברות יירתעו ממנה. שוק האנרגיה מגיב לחשש מפגיעה עוד לפני שזו מתרחשת, ולכן עצם קיומו של איום אמין מעניק לטהרן מנוף. הכוח שנועד לייצב את השוק מגביר תחילה את חוסר הוודאות, והרחבת המבצע מעמיקה את מחויבותה של ארה"ב. איראן מקווה להחזיק מעמד עד שטראמפ יעדיף הסכם חלקי על פני המשך סיכון לחייליו ומחיר כלכלי מורגש בציבור.
טהרן מבקשת להוכיח גם ששום הסדר אזורי אינו יכול להתגבש בלעדיה. הדיונים על ליווי האוניות, על הערבויות ועל התנאים לחידוש השיט הופכים אותה לצד שאי אפשר להתעלם ממנו, עם משטר שנפגע באורח קשה - אך ממשיך לחייב את יריביו לעסוק בדרישותיו, ואינו חש מובס.
בישראל עוקבים אחר ההתפתחויות בחשד. חשיבותו של הורמוז לישראל נוגעת בעיקר להחלטות שארה"ב תקבל בעקבות המשבר. ככל שוושינגטון תשקיע יותר כוחות והון פוליטי בהבטחת השיט, כך היא עלולה להעדיף הסדר מהיר שייצב את המפרץ על פני טיפול ממושך באיום האיראני הרחב.
החשש הוא שריכוז המאמץ בפתיחת המצר ידחק הצידה את תוכנית הגרעין, מערך הטילים ויכולת השיקום של משמרות המהפכה. טראמפ עלול להציג את חידוש התנועה בהורמוז כהישג היסטורי ולעבור לנושא הבא, בעוד איראן תשמור על היכולות שבגללן ישראל ראתה בה איום אסטרטגי שנים לפני שמשבר הביטוח הימי העסיק את וושינגטון.
בירושלים היו מעדיפים שמפת המטרות האמריקאית תתרחב. הצטרפות ישראלית, עם זאת, תעניק לטהרן הצדקה לחדש את הירי הישיר לעורף, תסייע למשטר לתאר את המלחמה כמאבק לאומי, ותביך את מדינות המפרץ שמוכנות לסייע לאמריקאים, אך אינן רוצות להצטייר כשותפות במלחמה ישראלית.
התרחיש הסביר הוא עסקה שתתגבש בזמן שהאש נמשכת. התקיפות והמצור יופעלו לצד מגעים עקיפים; איראן עשויה להסכים לפתיחת המצר, וארה"ב תציע הקלה מוגבלת בסנקציות וחזרה לשיחות. הסדר שישאיר בידי איראן את יכולת השיבוש יעניק הפוגה, אך ידחה את העימות הבא. ערכם של הסכמים זמניים באזור נמדד גם במה שכל צד מספיק לבנות מחדש עד שהם קורסים.
הלוחש לנשיא
גרהאם היה מן התומכים הבולטים בישראל בקונגרס, ודבק בתפיסה שלפיה ארה"ב צריכה לבלום את איראן באמצעות כוח ממשי. התמיכה בישראל השתלבה בהשקפתו הרחבה שראתה בבריתות ובמעורבות אמריקאית תנאי לשמירת כוחה של וושינגטון. לאחר מותו הורדו הדגלים בבית הלבן לחצי התורן. סנאטורים משתי המפלגות חלקו לו כבוד, ובישראל ספדו לו ראש הממשלה ובכירים מכל רחבי המערכת הפוליטית.
בסנאט יש לא מעט תומכים בישראל, אך ייחודו של גרהאם היה ביכולתו לתווך בין תפיסת הביטחון הישראלית לבין עולמו של טראמפ. הוא הבין שהאיום האיראני הוא תהליך שבו ההתקדמות הגרעינית, מערך הטילים ובניית הכוח האזורי מחזקים זה את זה. הוא גם ידע שטראמפ משתכנע כשהטיעון נוגע לדימויו ולמורשתו: איזו תוצאה תיראה כניצחון, היכן תקרין הנסיגה חולשה, ואיזה הסכם יוכל להציג כהישג.
גרהאם הבין שמסמך מודיעיני ארוך לא בהכרח ישכנע את הנשיא. את האזהרה היה צריך לתרגם למערכת המושגים שלו: מי יצא מחוזק, מי נאלץ לסגת, ואיזו כותרת תלווה את ההכרזה למחרת. הוא ידע לעשות זאת בלי להישמע כשליח זר שבא להכתיב מדיניות.
הקרבה לטראמפ לא הייתה מובנת מאליה. גרהאם החל כאחד ממבקריו החריפים, ובהמשך נעשה לבעל בריתו. מבקריו טענו כי שילם על כך בחלק ניכר מעצמאותו הפוליטית, וראיות לא חסרו להם. ההתיישרות עם הנשיא העניקה לו גישה ישירה למוקד הכוח. בישראל הכירו במחיר ששילם, אך גם בחשיבותה של האפשרות שנפתחה בעקבותיו.
מחליפתו הזמנית של גרהאם תוכל להצביע עם הרפובליקנים, אך המושב עצמו אינו מעניק את ההשפעה שצבר. הוותק, קשריו במערכת הביטחון והגישה הישירה לטראמפ הפכו אותו לאדם שיכול לנסות לשנות החלטה לפני שהתקבלה. מבחינת ישראל, זהו הפער בין סנאטור שתומך בחבילת סיוע לבין מי שמסוגל להשפיע על הנוסחה, על עיתויה ועל עמדת הנשיא כלפיה.
הפער חשוב במיוחד עכשיו. ישראל זקוקה בוושינגטון למישהו שיוכל להבהיר לטראמפ שפתיחת הורמוז אינה מספקת מבחינתה: הסכם שיותיר לאיראן מסלול חזרה ליכולת גרעינית, זמן לחדש את מלאי הטילים ואפשרות לבנות מחדש את משמרות המהפכה לא ייחשב בירושלים לסיום מוצלח.
קשה לנהל שיחה כזאת עם נשיא שמחפש סיום מהיר ותמונה ברורה של ניצחון. גרהאם היה מסוגל להזהיר אותו שעסקה שנראית מוצלחת במסיבת העיתונאים, כעבור שנים עלולה להתברר כהחמצה אסטרטגית. אין ודאות שטראמפ היה משתכנע; לא פעם הקשיב לגרהאם ופעל אחרת. חשיבותו הייתה בכך שהטיעון יכול להגיע אל הנשיא מתוך המעגל הקרוב אליו לפני שההחלטה נסגרה. בישראל אין מחסור במי שיודעים לנסח אזהרות. הקושי הוא להגיע אל הנשיא האמריקאי כשהאפשרויות עדיין פתוחות, ולהציג את המסר בלי שיישמע כניסיון ישראלי להכתיב מדיניות. גרהאם היה מן המעטים שיכלו לעשות זאת כחבר במחנה הנשיא מתוך היכרות ומתוך אמון.
מותו נוגע ישירות להחלטות שמתקבלות כעת. טראמפ צריך לבחור אם להסתפק בפתיחת הורמוז, לפגוע בח'ארג או להרחיב את התקיפות לעבר מתקני הגרעין. דווקא ברגע הזה איבדה ישראל את האיש שיכול היה להסביר לו שהישג מהיר עלול להותיר את הבעיה העיקרית כמעט ללא שינוי. תוצאה שתוצג כניצחון בוושינגטון עלולה להתברר בירושלים כהפסקת המערכה רגע לפני השגת מטרתה החשובה ביותר.
התרעות פיקוד העורף