עצם ההשתתפות העניקה לו הישג פוליטי נוסף. יותר מ-97 אלף מתוך 112,376 בעלי זכות הבחירה הצביעו, שיעור של כ-86 אחוזים - נתון חריג בבחירות פנימיות במפלגה ישראלית. בזמן שרוב הרשימות לכנסת נקבעות בידי יושב ראש, ועדה מסדרת או קבוצה מצומצמת, הדמוקרטים יוכלו להפוך את הפריימריז לחלק מן הזהות הפוליטית שהם מבקשים לבנות. מספר מתפקדים כזה גם מציב בפניהם רף גבוה. מפלגה שהצליחה לגייס מאגר גדול כל כך תתקשה להסביר בבחירות הכלליות תוצאה בינונית.
התוצאות סיפקו תשובה ברורה לשאלה מי מרכיב כיום את ציבור הבוחרים הפנימי של הדמוקרטים. המפלגה כבר אינה המשך פשוט של העבודה, וגם אינה מרצ תחת שם חדש. את הרשימה בחרו ארבע קבוצות שחיות זו לצד זו, אף שעדיין לא נוצרה ביניהן קהילה פוליטית מגובשת: מנגנוני העבודה הוותיקים, פעילי מרצ, קהלי המחאה נגד הממשלה ומתפקדים צעירים וליברלים שנכנסו למערכת המפלגתית בשנים האחרונות.
שיטת ההצבעה השפיעה גם היא על ההרכב. כל מתפקד נדרש לסמן בין שישה לשמונה שמות, ולכן מועמד לא יכול היה להישען רק על מחנה קטן ונאמן. הוא נזקק גם לקולותיהם של מי שראו בו בחירה שישית, שביעית או שמינית. השיטה היטיבה עם מועמדים שידעו לחצות מחנות, ובמקביל העניקה יתרון למטות מאורגנים שהפיצו רשימות הצבעה מתואמות בקבוצות וברשתות.
המנצחת האישית הגדולה היא לזימי. התוצאה שלה הופכת אותה למרכז כוח עצמאי, הרבה מעבר למעמדה כחברת כנסת פופולרית. היא מגלמת את החיבור שהמפלגה מבקשת ליצור בין שמאל חברתי, מחאה פוליטית וקהל צעיר. גולן יעמוד בראש הרשימה, אבל לזימי תגיע לקמפיין עם בסיס תמיכה משלה ועם יכולת להשפיע על הטון, על סדר היום ועל חלוקת התפקידים.
גם פינק יצא מן הפריימריז עם הישג משמעותי. מקומו הגבוה, מיד אחרי חברי הכנסת המכהנים, מלמד על יתרונו של מועמד שמחבר פעילות מפלגתית, שמאל חברתי, מחאה, זהות ציונית-דתית ליברלית ונוכחות דיגיטלית. מועמדים אחרים נשענו על קהל חד ומובחן; פינק הצליח להיות מקובל על כמה קבוצות. עבור מפלגה שמבקשת לצאת מגבולות השמאל המסורתי, זו יכולת פוליטית יקרה.
הצלחתם של אנשי המחאה הייתה ממשית, אך מוגבלת. הם נכנסו למקומות ריאליים ולא כבשו את צמרת הרשימה. המתפקדים לא החליפו את הפוליטיקאים הוותיקים במובילי קפלן ואחים לנשק, אלא הציבו את אנשי המחאה מתחת לשכבת הנהגה מנוסה. ציבור המתפקדים רוצה אופוזיציה לוחמנית, אבל אינו מוותר בדרך על ניסיון, משמעת ויכולת עבודה.
הפער הזה מעלה מחדש את המתח הישן בין העבודה למרצ. שלושת חברי הכנסת שבאו מן העבודה שולטים בצמרת, ואילו לסקי ורוזין מעניקות לרשימה גוון אידיאולוגי המזוהה מאוד עם מרצ. מקומה הגבוה של לסקי לעומת נמרוד שפר חיזק בקרב אנשי עבודה ותיקים את התחושה שהאיחוד נוטה יותר ל"מורשת מרצ" מאשר ל"מורשת רבין". מתחת לוויכוח הנוסטלגי לכאורה מסתתרת שאלה מעשית מאוד: האם הדמוקרטים מבקשים להיות מפלגת שמאל מובהקת, או מפלגת שלטון שמנסה לדבר גם עם ציבור ממלכתי וביטחוני.
הימין כבר יודע כיצד לנצל את הרשימה הזאת. הוא לא יצטרך להתמקד רק בגולן. בכל מערכה אפשר יהיה לשלוף מועמד אחר - לסקי בסוגיה הפלסטינית, רונן בסוגיית הסרבנות, רדמן במחאה, סומיה בשיר בשאלת השותפות היהודית-ערבית - ולהציג אותו כמי שיכתיב את מדיניותה של ממשלה חלופית. הוויכוח לא יעסוק רק במספר המנדטים של הדמוקרטים, אלא גם בנכונותם של מצביעי מרכז להעניק להם כוח בתוך קואליציה עתידית.
גולן אינו יכול לרכך את הרשימה בלי לפגוע בסיבת קיומה. הדמוקרטים מבקשים להיות הכוח שימנע מגוש האופוזיציה לנוע ימינה. תומכיהם מצפים מהם לדבר במפורש על הסדר מדיני, שוויון אזרחי, חוק הלאום, תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים וחקיקה שתמנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה. ניסיון לקרוץ למרכז באמצעות ויתור על הנושאים האלה עלול להרחיק את הפעילים ואת הקהל שהביא למפלגה יותר מ-112 אלף מתפקדים.
המשימה שממתינה לגולן ברורה. מעבר נוח של אחוז החסימה לא יספיק. עם מאגר מתפקדים כזה, שיעור הצבעה פנימי חריג ורשימה עמוסת שמות מוכרים, תוצאה חד-ספרתית נמוכה תיחשב כישלון. במפלגה כבר מדברים על יעד המתקרב ל-15 מנדטים, בשעה שחלק מהסקרים מציבים אותה נמוך יותר. הפער בין הציפיות לבין הסקרים הופך את הפגנת הכוח בפריימריז להתחייבות פוליטית כבדה.
כדי להצליח, הדמוקרטים יצטרכו לשמור על בסיס השמאל, לקחת קולות מיש עתיד ולמשוך מצביעים ממלכתיים שמחפשים חלופה תקיפה אך אחראית. גולן יצטרך גם לשכנע את בנט, איזנקוט וליברמן שהדמוקרטים מסוגלים לשבת בממשלה רחבה בלי להפוך כל מחלוקת מדינית, ביטחונית או אזרחית למשבר קואליציוני.
הפריימריז הוכיחו שלדמוקרטים יש קהל, פעילים ורשימה. עדיין לא ברור אם שלושת המרכיבים האלה מתחברים למפלגה אחת. גולן יצטרך להפוך את החיבור בין העבודה, מרצ והמחאה לכוח פוליטי ממושמע, שיוכל לשמור על זהותו בלי להישאר כלוא בתוכה. אם יעמוד במשימה, הדמוקרטים עשויים להפוך לעוגן השמאלי של ממשלה חלופית. אם לא, הרשימה החדשה תסמן בעיקר את גבול ההתפשטות של המפלגה.
התרעות פיקוד העורף