חיים יבין היה האדם הראשון והאחרון שפגשתי כמעריץ | דן פרי

הייתי צעיר ציוני למדי ומהפך 1977 הוכיח שיש בארץ דמוקרטיה והביא גאווה (אז עוד לא היה ברור שהליכוד יהווה קטסטרופה כמעט מא׳ עד ת׳). כמובן שבעידן ההוא, לא יכולת פשוט למצוא את הקטע בכל רגע; ראיתי אותו רק פעמים ספורות, וגם כך הוא נצרב לי בזיכרון. בגין הוא זה שנבחר, אבל יבין הוא שנחקק בזיכרון הציבורי כאיש הרגע — הקול שהעניק למהפך את שמו ואת משמעותו. כך היה נדמה לי.

ולכן, כשפגשתי אותו סוף סוף, מצאתי את עצמי קצת במעמד של מעין מעריץ.  האם צריך להסביר לקורא הישראלי מי היה חיים יבין? ייתכן, כי הזמנים השתנו ויש כאן "משפיענים" שגם לא יודעים מי רבין היה. במשך עשרות שנים יבין לא רק הקריא את החדשות; הוא היה הקול שליווה את המדינה ברגעיה המכוננים. מלחמות, בחירות, הסכמי שלום, משברים לאומיים - כולם עברו דרך קולו הרגוע והמדוד.

ומעל הכול ריחפה אותה מילה אחת: "מהפך". מילה מוזרה, אם חושבים על זה שניה. גאונות קופירייטרית ללא ספק. אולי משום כך ציפיתי לפגוש דמות כמעט ממלכתית.  באותם ימים, בשנות ה-90, הייתי עדיין כתב צעיר של סוכנות החדשות AP בישראל. אמנם כבר דיווחתי מרומניה שלאחר נפילת הקומוניזם, אך הקריירה הבינלאומית שתיקח אותי בהמשך לעשרות מדינות עדיין לא החלה באמת.

יבין קיבל אותנו במשרדו הספרטני בבניין רשות השידור. פתח לנו את הדלת אדם בשנות ה-60 לחייו עם לבוש בלתי פורמלי בעליל. לא הייתה בו חשיבות עצמית, גינוני שררה או ניסיון להרשים. הוא דיבר אנגלית מצויינת, יש לומר.  "אני  חיים," אמר, והביט בי ובשותפי לכתיבת הספר, חברי מארה"ב אלפרד, בשעשוע מסוים. הוא התייחס  אלינו בכבוד ובנדיבות והעניק לנו תחושה שכל זמנו נתון לנו. הריאיון נמשך כארבעים דקות. הוא לא הביט בשעון, לא רמז שעלינו למהר. שני צעירים מול האיש המפורסם ביותר בטלוויזיה הישראלית, והוא התייחס אליהם כשווים.

אני זוכר שכעסתי מעט על עצמי. תמיד חשבתי שעיתונאי אינו אמור להתרגש ממפורסמים. תפקידו לשאול שאלות, להקשיב ולכתוב, לנתח ולהבהיר מה שקר ומה אמת. לא להעריץ את המרואיינים.

אני חושב שמה שהרשים אותי באמת הייתה האינטליגנציה שלו. כששאלנו אותו על תהליך אוסלו, שהיה אז עדיין עטוף בתקוות שלחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר ערפאת עוררה, הוא השיב: "רבין הבטיח לטפל בנושא הפלסטיני בתוך תשעה חודשים. ואז, אחרי אחד-עשר חודשים, פתאום הגיע אוסלו. כולנו היינו המומים. לא האמנו שזה באמת קורה. ערפאת לוחץ יד לרבין. אבל המזרח התיכון הוא מקום פסימי מאוד."

"הבעיה עמוקה מאוד מאוד, ואני חושב שבמידה מסוימת אנחנו ציניים כלפי הרגעים המאושרים האלה, משום שאנחנו יודעים עד כמה המצב מסובך וכמעט בלתי פתיר. גם אם נגיע להסכם עם הפלסטינים באמצעות חלוקת הארץ, מחצית מהציבור לא יהיה מרוצה, והטרור יצוץ ממקום אחר."

ככל שחולפות השנים, הדברים האלה נשמעים לי פחות כמו פרשנות ויותר כמו נבואה, לצערי. לא הייתה בהם חדווה וגם לא ייאוש. הייתה בהם ההכרה המפוכחת שמזרח תיכון מתעתע. וכך היה. אני חשבתי שהאיש מקריא מטלפרומפטר. הוא הראה לי פרשנות מהי.

בקיצור, יבין הבין. הוא הבין מה שאני אז עוד אז לא הבנתי.  ברבות הימים מצאתי את עצמי משוחח עם מלכים, נשיאים, ראשי ממשלה, מהפכנים וכוכבי רוק. הם לא הלחיצו אותי. לא מפני שהפסקתי להעריך אנשים, אלא שהבנתי שכולם בשר ודם. המלכה אליזבת' הייתה מלכה. גורבצ'וב שינה את פני העולם. קלינטון, קרטר ובלייר היו מדינאים. ערפאת היה ערפאת, ביבי היה ביבי ובונו היה בונו. אבל איש מהם לא היה חיים יבין.

עצוב לי שחיים יבין לא יזכה לראות את ה־27 באוקטובר, היום שרבים בישראל מקווים שיהיה מהפך נוסף בתולדות המדינה. אם יש אדם אחד שהיה ראוי להיות נוכח בעוד רגע כזה, הרי שזה האיש שנתן למילה "מהפך" את מקומה הנצחי בזיכרון הישראלי. בעיני רוחי אני אשמע את הבשורה הכל-כך מיוחלת בקולו של חיים יבין.