נתניהו נכנס ללחץ. במהלך פגישת ההכנה - מעידים אלו שהשתתפו בה - נראה ראש הממשלה מתוח ודרוך מהרגיל. בחוץ, בתקשורת הישראלית כבר הכתירו את הפגישה הצפויה ככישלון קולוסאלי עוד בטרם החלה, קבעו שנתניהו אורח בלתי רצוי ודיווחו על המתיחות האדירה השוררת בין האישים.
הסימנים החיצוניים חיזקו את הנרטיב: בירידתו מהמטוס לא נפרש שטיח אדום למרגלותיו, כמקובל. הכניסה של נתניהו לבית הלבן הייתה מאחור, והפגישה עצמה הייתה ללא תקשורת וללא חלק שבו הוא וטראמפ שוחחו בארבע עיניים.
עוד פגישה תתקיים ככל הנראה בניו יורק בביקורו של ראש הממשלה בעצרת הכללית של האו"ם בין יום הכיפורים לסוכות, וכן פגישה שכנראה תתרחש על אדמת ארץ ישראל, בביקור של טראמפ לפני הבחירות. לא סופי.
להפך, הפגישה רק חיזקה את האחיזה של ישראל בשטחים שכבשה ברצועה ומעבר לגבול הצפוני. דבר אחד בטוח: המחויבות של טראמפ לכך שלאיראן לא תהיה יכולת להשיג גרעין, לא השתנתה במיליגרם מאז יצא למבצע האווירי המשותף, שאגת הארי וזעם אפי. זה מה שנתניהו יותר מכל רצה לשמוע. וזה בדיוק מה ששמע.
לסתום את האף - ולבחור
הציניות וחוסר העכבות של בנט הביאו כמה מאנשי איזנקוט לחשש נוסף, קשה בהרבה, והוא שגם אחרי הבחירות, ולא משנה כמה מעט מנדטים יהיו לבנט, הלה ידרוש בכל זאת את ראשות הממשלה. ליברמן, באופן מסורתי, ממליץ לנשיא אחרי כל מערכת בחירות רק על עצמו. כך היה, וכך כנראה יהיה גם הפעם. אבל בסוף הוא מתיישר.
אצל בנט זה סיפור אחר. הריקבון המוסרי והאובססיה הבלתי נשלטת לשלטון עשויים להביא לכך שבנט, על אף השתייכותו המובהקת לגוש האופוזיציה, מסוגל להודיע ברגע האחרון שבלי ראשות הממשלה הוא לא בא. שבניגוד אליהם יש לו אופציה אצל נתניהו – אם ישלים לו את המנדטים החסרים להרכבת ממשלה.
האופציה הזאת מטריפה את איזנקוט. מדירה שינה מעיניו. הוא לא רוצה לתקוף ישירות את בנט. לדעתו, להגדיל את מפלגתו על חשבון מפלגות אחרות - כמו הדמוקרטים, ישראל ביתנו וביחד - זה הפתרון הקל. המטרה שלו היא לנסות להביא קהל אחר. מהימין. מתומכי נתניהו. מהימין הרך.
בעוד בנט מחפש את הקולות האבודים במעוזים המסורתיים כמו בקיסריה ובשרון, איזנקוט לא טורח אפילו להגיע לתל אביב. שיצביעו לבנט, ליאיר גולן, זה לא ממש משנה. כדי לנצח הוא צריך את תושבי הצפון בדוב"ב ובדלתון, את המושבים במרכז המזוהים עם הימין. לשם הוא מגיע. רק במקומות האלה הוא מסתובב. את המודעות שלו מעבר לים לא תלה בבירות אירופיות שבהן מסתובבים בקיץ טיילנים במסעות שופינג, אלא בקפריסין, באי המסיבות, ואצל שורצי הבריכות. הם הקהל שאליו הוא מכוון.
בלי שהתכוון, הפך איזנקוט למבוגר האחראי בגוש המרכז-שמאל. זה שהבין שנטל שכנוע מצביעי הימין מוטל עליו. לא על אלה שצועקים באולפנים "אני ימין" - אבל כל הקמפיין שלהם מכוון לאנשי קפלן ולדרי המרכז.
כאילו ניתן להשוות בין ראש מפלגה שרק השבוע סירב בתוקף לקרוא לחמאס ארגון טרור, לבין מי שלחם ונפצע במלחמת לבנון השנייה כחייל צה"ל ומסביר את צדקתה של ישראל במלחמה בכל העולם.
אבל בליכוד מצאו כר פורה בהרבה לתעמולה נגד הממשלה בראשות איזנקוט. בעוד לגבי רע"ם יכולים בנט, ליברמן ואחרים בגוש להכחיש שילכו איתו, ואולי גם יהיה מי שיקנה את השקר הברור הזה, לגבי הדמוקרטים אין שום חולק על כך שהם חלק בלתי נפרד מממשלת השמאל הבאה שתקום אם ינצח הגוש ההוא בבחירות.
לא זו אף זו, גם אחרי פיגועים רצחניים של ערבים גזעניים ושטופי שנאה, העדיפו חברי הדמוקרטים להאשים את "הטרור היהודי". איזנקוט, שמנסה להתרחק מדעות מעין אלו כמו מאש, לפחות במהלך הקמפיין, מורט שערות מייאוש כשאלה הם המסרים שהוא שומע משותפיו העתידיים, ושאין לו שום יכולת לממשלה בלעדיהם.
בליכוד הבינו את הפוטנציאל והחלו לתקוף, להעביר את המסר, שמבחינת המציאות אגב אין מדויק ממנו, איך תיראה הממשלה הבאה, ואיך ייראה הקבינט המדיני ביטחוני הבא, כשהחבורה הזאת תמלא את כיסאותיו בהמוניה.
הרונאלדו הבא
ראש הממשלה היה מאוד רוצה לראות כמה מהמועמדים - שבינתיים בוחנים את השטח ולא מודיעים סופית על מועמדותם - מקבלים החלטה, כדי לטמון ידיו עמוק בביצת הימין ולהנדס את הרשימות, כך שהגוש יגיע באופן אופטימלי לבחירות. הוא, כמו אחרים כולל מהצד השני, יודע שעל המפה צריכה לקום מפלגת ימין חדשה כדי להבטיח את הניצחון. נכון לעכשיו אין שום עניין או יכולת ליצור חיבורים ולהנדס הנדוסים.
בתוך כל אלה עולה הקרב גם על הקול הרוסי. נוסף לקהל הוותיק והידוע, חלקם הולכים עם ליברמן ואחרים עם מפלגות אחרות, בימין ובשמאל ישנו קהל רוסי חדש, שאיש לא יודע למי ייתנו את קולם. מדובר בכ-2 מנדטים של עולים חדשים, שברחו לישראל בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.
אלקין בטוח שיוכל לתת פייט רציני לקמפיין הרוסי של ליברמן, ובטח של המפלגות האחרות, לרבות של אדלשטיין – אם הלה יחליט להתמודד. השאלה הגדולה היא אם חברי הליכוד שיגיעו להצביע יהיו משוכנעים כמוהו וישבצו אותו במקום ריאלי ברשימה.
אוחנה מתבונן בסיפוק
אל מול התסכול בימין מהמאבק לצמצום שליטתה של מערכת המשפט, בהסתכלות כוללת אפשר לקבוע שלא מעט הישגים הביאו לשינוי ביחסי הכוחות בין הרשויות. יש עוד אומנם המון עבודה והמערכת רחוקה מלהיות מתוקנת, אבל הצעדים הראשונים נעשו ובמיוחד התודעה הציבורית בנחיצותם, דבר שלא היה בכלל על הפרק בשנים האחרונות.
בבחירות 2019 סבב א', התקשר ראש הממשלה לאחד מבכירי הליכוד שעמו נוהג להתייעץ רבות, ושאל אותו במה כדאי להתמקד בקמפיין הבחירות. הבכיר ענה חד־משמעית: מערכת המשפט. צריכים להבטיח רפורמה מקיפה שתאזן את כוחו של בג"ץ. נתניהו התחלחל. אף שהחקירות בעניינו כבר הגיעו לשלב מתקדם, והוא ראה במו עיניו את הריקבון והשחיתות שפשו במערכת, ראש הממשלה לא חשב שזה נושא שיביא להצלחה בבחירות. אף אחד לא יודע על מה מדובר, אמר. זה יהיה קמפיין בניוטרל. עד היום משוכנע אותו בכיר שנתניהו טעה.
ההודים נבהלו. בטלפון בהול לאוחנה הציעו שבמהלך ביקורו בישראל יוסר הנאום המתוכנן בכנסת מלו"ז הביקור. זה לא יהיה מכובד שינאם מול מליאה חצי ריקה, אמרו לו. אוחנה הרגיע אותם. המליאה תהיה מלאה עד אפס מקום, הבטיח להם. הוא לא מצמץ מול יצחק עמית או מול איומי האופוזיציה, ופשוט הזמין חברי כנסת לשעבר לבוא ולתפוס את המקומות הריקים במליאה. לא פחות מ-50 ח"כים לשעבר הגיעו לבניין והוכנסו אחר כבוד למליאה, שפתחה להם את שעריה בהוראת היו"ר. האירוע היה מכובד, ומודי היה מבסוט עד הגג. יצחק עמית נשאר בחוץ.
רבים זוכרים לאדלשטיין את סירובו לקיים את הוראת בג"ץ לאפשר הצבעה נוספת לבחירת יו"ר הכנסת, שהייתה מביאה להדחתו. אדלשטיין הודיע כי הוא מסרב לקיים את ההחלטה, כעיקרון וכשמירה על מעמדה של הכנסת, אולם במקביל מסר את התפטרותו. שתפוח האדמה הלוהט יתגלגל לבא אחריו.
היה זה מהלך חסר תקדים מחד גיסא, אולם, למען האמת, הייתה זו כניעה מפוארת מאידך גיסא. אדלשטיין איבד את תפקידו בגלל אותה החלטת בג"ץ, אף שלא מילא אותה. אוחנה, לעומתו, עמד איתן. צפצף על בג"ץ, אבל נשאר בתפקידו. אף על פי שלא כיבד את ההחלטה השיפוטית לקיים בחירות למבקר המדינה, משמש אוחנה יו"ר הכנסת עד עצם היום הזה.
התרעות פיקוד העורף