במילים אחרות: הם לא עברו שמאלה, הם פשוט מחפשים אלטרנטיבה ימנית נוספת: ליברלית, ניצית בטחונית, בוודאי לאחר השבעה באוקטובר, דמוקרטית, שהיא חלק מגוש הימין.
כרגע בנט ואיזנקוט נהנים מן הוואקום הזה, אבל אין פירוש הדבר שהם מציעים לו תשובה אמיתית. בנט איבד את האמון של ימנים רבים, לאור מה שהם תופסים כ"בגידה" בבוחריו. כעת הוא מבקש מן הציבור להאמין שהפעם יהיה עקבי, אך עדיין לא הסביר מדוע הפעם תהיה התחייבותו שונה מהתחייבויות קודמות.
איזנקוט מביא עמו עבר צבאי כרמטכ"ל ותדמית מאופקת, אבל רמטכ"לות איננה ראשות ממשלה, וציבורי הבוחרים די מאס בלשעברים. איזנקוט עדיין לא הוכיח מנהיגות פוליטית, תחכום אסטרטגי, יכולת עמידה מול מערכות לחץ או עומק אינטלקטואלי המאפשר להציע לישראל תפיסה היסטורית חדשה.
שניהם אפוא פחות בחירה ויותר ברירת מחדל. מצביעים חונים אצלם לא בשל התלהבות מן הרעיון שהם מייצגים או מאישיותם, אלא מתוך תסכול מן הקיים, רצון ברענון וכמיהה למשהו חדש. הקולות האלה אינם שייכים לבנט או לאיזנקוט. הם מושאלים להם כל עוד הימין אינו מציע חלופה אחרת.
אז מסתבר שהפער איננו רק אידיאולוגי, אלא שבמידה רבה הוא סוציולוגי. כי הימין הישראלי מזוהה כיום לא רק עם עמדות, אלא גם עם קבוצות חברתיות, סגנון דיבור, זהות דתית וקודים תרבותיים. ישנם ישראלים חילונים, משכילים ובני המעמד הבינוני והגבוה המחזיקים בעמדות ימניות למדי, אך נרתעים מן הזהות הסוציולוגית של הקואליציה: מן התלות בחרדים, מן השפה המגזרית, מן הקצוות ומן התחושה שהצטרפות לימין מחייבת גם הצטרפות לשבט.
זהו בדיוק המרחב של מפלגת ימין ליברלי חדשה. מפלגה שתהיה נאמנה לגוש הלאומי ולא תשמש כלי להעברת קולות ימין לממשלת שמאל; שתהיה תקיפה בענייני ביטחון וריבונות, אך ליברלית בענייני חירות הפרט, דת ומדינה, כלכלה ושוויון בנטל; שתדרוש תיקון עמוק של מערכת המשפט, אבל תציג אותו כחלק מהשלמת המפעל החוקתי של ישראל ולא כמסע נקמה.
כדי לשמש גשר, מפלגה כזאת צריכה לכלול אנשים שאינם מרתיעים את מצביעי המרכז מבחינה תרבותית: אנשים בעלי שפה מקצועית, חילונית ולא-מגזרית, שנראים כחלק מן הישראליות המודרנית ואינם מבקשים מן הבוחר להחליף את זהותו החברתית. אך מתחת לסגנון הזה צריכה לעמוד עמדה ברורה: ריבונות העם, ביטחון לאומי, הגבלת מוקדי הכוח הלא-נבחרים ונאמנות למחנה הלאומי.
אלה בחירות קריטיות, לא רק מפני שהן יכריעו אם נתניהו ימשיך לכהן. הן יכריעו אם הימין מסוגל להתחדש, להרחיב את גבולותיו ולהציע בית למי שעזבו את הליכוד אך לא עזבו את השקפת עולמם. המנדטים החונים אצל בנט ואיזנקוט אינם הוכחה לכך שהימין נחלש. הם הוכחה לכך שהימין החדש עדיין לא קם. כי בסופו של יום שמונת המנדטים לא עברו שמאלה. הימין פשוט עדיין לא הציע להם בית.
התרעות פיקוד העורף