עוד נאמר כי החתימה מגיעה על רקע המלחמה האמריקנית-איראנית, ההסלמה בלבנון וחידוש המתיחות בזירה התימנית. אף שריאד ואנקרה מדגישות כי ההסכם אינו מכוון נגד מדינה מסוימת ואינו נועד להקים גוש עדתי, משמעותו האסטרטגית עשויה להיות רחבה בהרבה מהנוסח הדיפלומטי.
המשמעות היא שכל פעולה איראנית נגד אחת מהמדינות עשויה להכניס למשוואה שתי מדינות נוספות בעלות יכולות צבאיות משמעותיות. במקרה של תקיפה נגד סעודיה, למשל, עצם קיומה של התחייבות הדדית להגנה עשוי להגדיל את מחיר העימות עבור טהרן. בכך מבקש ההסכם ליצור מנגנון הרתעה המבוסס לא על מדינה אחת, אלא על שילוב של יכולות, משאבים ועומק אסטרטגי.
ארצות הברית נותרה משמעותית מבחינה צבאית וטכנולוגית, אולם המלחמה המחישה, לפי הניתוח, את המגבלות שבהסתמכות על מעצמה אחת. לכן, הברית החדשה משלבת בין היתרונות של שלוש המדינות: המשאבים והעומק האסטרטגי הסעודיים, היכולות והניסיון הצבאי הטורקיים והיכולת הצבאית והגרעינית של פקיסטן.
בנוסף, לא ברור עדיין עד כמה יצליחו שלוש המדינות לגשר על האינטרסים השונים שלהן. הפיכת ההסכם ממסמך מדיני למערכת הגנה מעשית תדרוש תיאום מבצעי, מנגנוני פיקוד משותפים ותרגילים צבאיים. כך או כך, "הסכם מכה" מסמן ניסיון לבנות מודל ביטחוני חדש במזרח התיכון: פחות הסתמכות על גורם חיצוני אחד ויותר שיתוף פעולה בין מעצמות אזוריות, במטרה ליצור מנגנון הרתעה משותף מול האיומים המתפתחים באזור.
התרעות פיקוד העורף