מדינה שלמה הזילה דמעה אתמול (שישי) עם שידור הפרידה של העיתונאי המוערך אורן נהרי ממאזיניו בהגשת תוכניתו האחרונה ברדיו כאן ב' והפסקתו לשדר בעקבות התגברות מחלת ניוון השרירים עמה מתמודד. השיר עמו בחר נהרי לסיים את תוכניתו ולהיפרד ממאזיניו היה "שיר סיום" של חוה אלברשטיין. מבט אל סיפורו של השיר מעניק לו משמעות עצומה ועוצמתית, במיוחד ברגע שבו עידן תקשורתי מגיע לקצו. הבחירה ביצירה המופלאה הזו כקינוח לקריירה שלמה זיקקה את התחושה הקולקטיבית של הקהל, והמילים המדברות על השיר הפרוע האחרון והקטיפה השחורה שנפרשת על העיר העניקו לשידור הפרידה של נהרי ממד קוסמי, המזכיר לכולנו שגם כשהמסך יורד, המנגינה לעולם נשארת. סיפורו של השיר מתחיל בשנת 1971, כאשר חוה אלברשטיין עמדה בפני צומת דרכים מקצועי משמעותי והעלתה את תוכנית היחיד הראשונה שלה בהפקת "תיאטרון בימות" ובבימויו של צדי צרפתי. המופע, שנועד לבסס את מעמדה כזמרת המובילה בישראל, דרש שיר פרידה דרמטי ועוצמתי שיותיר חותם בלב המאזינים עם רדת המסך. אלברשטיין, שהחזיקה בידה סקיצות ראשוניות של מילים ולחן יווני מהפנט, פנתה לחברתה נעמי שמר בבקשה לחבר עבורה את ה"פינאלה" המושלם. כפי שסיפרה אלברשטיין לימים על הצורך הבסיסי באותו רגע בימתי: "חיפשתי שיר שיאפשר לי לומר שלום לקהל בצורה הכי כנה, בלי מליצות מיותרות, משהו שיגדיר בדיוק מי אני על הבמה ברגע שהאורות כבים". המנגינה שהביאה אלברשטיין לשמר לא נולדה בישראל, אלא נדדה ברחבי העולם. היה זה לחן של המלחין היווני הנודע זוכה האוסקר מאנוס חג'ידאקיס, שהוקלט במקור שנה קודם לכן בארה"ב על ידי הרכב ה"ניו יורק רוקנרול אנסמבל" תחת השם "Dedication". חג'ידאקיס, שהיה ידוע ביכולתו להתיך מוזיקה עממית יוונית עם השפעות מערביות קלאסיות ומודרניות, תיאר את התפיסה המוזיקלית שלו שהנחתה את יצירותיו: "המוזיקה שלי אינה מחפשת את הטהור או את המרוחק, אלא את השילוב החי בין העצב העמוק של הרבטיקו לבין השמחה המתפרצת של החיים; המנגינה צריכה לשאת את הדרמה האנושית". כשנעמי שמר קיבלה לידיה את הלחן, היא בחרה שלא לתרגם את המילים האמריקאיות, אלא ליצוק לתוכו מניפסט תרבותי ואמנותי משלה (כפי שעשתה בעבר עם השיר "איילת אהבים", גם של חג'ידאקיס במקורו, שכתבה לו נוסח עברי עבור שלישיית גשר הירקון, ד"פ). היא נשענה על המשל הקלאסי של איזופוס על הצרצר והנמלה, אך הפכה לחלוטין את מוסר ההשכל הפשטני שלו. בעוד שבמשל המקורי הצרצר נתפס כעצלן חסר אחריות, אצל שמר הוא הופך לסמל האמן הטוטאלי והחופשי, המקריב את יציבותו למען היצירה. שמר הסבירה את הבחירה שלה ואת הניגוד שהטעינה בשיר: "המוזיקה היוונית תמיד החזיקה בעיניי קלילות חיצונית שעוטפת חרדה קיומית עמוקה. הצרצרים שלי אינם עצלנים, הם המוזיקאים של העולם שממשיכים לשיר גם כשהנמלה מזהירה מפני החורף ורואה שחורות". הביצוע של אלברשטיין, בעיבודו המוזיקלי העשיר של אלכס וייס, העניק למילים של שמר נפח תיאטרלי יוצא דופן, הנע בין תיאור תרועת כלי הנגינה לבין ההצהרה האמיצה והחשופה של האמן בפזמון החוזר. שורת המחץ של השיר, שהפכה להמנון האישי של אלברשטיין, מסכמת את נכונותו של האמן לעמוד מול נצח ויצירה: "ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים". מה שמעטים יודעים זה ששורה זו שצוינה במשפט הקודם למעשה נכתבה על-ידי אלברשטיין עצמה בנעוריה: כתלמידה שגילתה סקרנות לספרות ושירה, כתבה אלברשטיין המתבגרת פואמה על האם לכתוב שירים על מעשה כלשהוא שווה ערך לעשיית המעשה. את הפואמה זרקה אלברשטיין לפח, אך את השורה הזו שמרה לעצמה בפתק והוא ליווה אותה לאורך הדרך. כשפנתה לשמר לכתוב טקסט לשיר, היא הגישה לה את השורה ולא ציפתה ששמר, שהייתה קנאית למילותיה שלה, תשלב את הטקסט, ואכן, להפתעתה, היא שילבה. הקרדיט, כמובן, לטקסט כולו הוא של שמר. עם צאתו של האלבום "חוה אלברשטיין בתוכנית יחיד, חלק א'" ב-1971, הפך "שיר סיום" ללהיט ענק ונכנס מיד לפנתיאון הקלאסיקה הישראלית. למרות שבוצע בהמשך על-ידי אמנים רבים (בהם האחים והאחיות ויגאל בשן), הוא נותר חקוק לעד כסימן ההיכר המובהק של אלברשטיין. השיר מצליח, כבר 55 שנה ללכוד את הרגע המדויק שבו הופעה מסתיימת, המסך יורד והאמנות נפרדת מהמציאות, כפי שמסתיים השיר ברוך: "עכשיו קטיפה שחורה נפרשת על העיר, עכשיו אפשר 'שלום' לומר ולהיפרד בשיר".
התרעות פיקוד העורף