"בנימין תמוז אמר לי כשנכנסתי ל'הארץ': 'תדע לך, רק עניים וטיפשים עובדים'. הוא אמר על עצמו: 'אני לא עובד בעצם, אני פשוט נהנה, אני לא נחשב למישהו שעובד'. התמדתי בזה ואני פשוט נהניתי. נהניתי", סיפר ציפר.
למרות האופן שבו הסתיימה דרכו, הוא אינו מביט לאחור בכעס. "אחרי ההלם הראשוני אני אומר בליבי שצריך להסתכל אחורה לא בזעם בכלל, באמת הייתה תקופה נהדרת שעשיתי" אמר. "אני מרגיש שאני יכול להגיד ככותרת שהייתה פעם לאהרן אפלפלד, 'תור הפלאות' - היה תור הפלאות. תקופה נהדרת, והיא מיוחדת במינה התקופה הזאת שערכתי את המוסף לספרות. בעצם זה היה סוף של דור. תחשבי שאני הייתי עוד בזנב של התקופה של עגנון ושל קורצוויל".
ציפר תיאר את השנים שבהן ערך את המוסף כחיבור ישיר לדורות מרכזיים בספרות העברית. "קיבלתי את המוסף מידיים שראו באמת את גדולי גאוני הספרות ההיא, וגם זכיתי להכיר ולפרסם את הדור של סופרי שנות ה-60 שחלקם היום כבר אינם: עמוס עוז, א.ב יהושע, יהושע קנז. אני עבדתי עם יהושע קנז!" אמר בהתלהבות בלתי מוסתרת. "תחשבי שזה היה עורך של מוסף ספרותי צרפתי שהיה חי בתקופה של פלובר או בלזק, או ברוסיה בימי טולסטוי ודוסטויבסקי. זאת ההרגשה שלי - באמת זכיתי להיות בתקופה נהדרת של הספרות".
"היום יש כמובן סופרים נהדרים והכול, זה לא שהספרות נעצרה, היא אף פעם לא נעצרת, אבל ההרגשה הזאתי שחייתי בתקופה שהיא ממש כמו אגדה ושזכיתי לזה, אז אני לא יכול להיות ממורמר או משהו כזה", הוסיף.
לדבריו, הסיבה רחבה יותר ונוגעת לשינוי שעבר על שוק העיתונות ועל האופן שבו נמדדת הצלחה. "גם בתיאטרון רואים את הנטייה הזאת לפופולריזציה נוראית. אני מדבר על עיתונות וספרות. היינו רגילים שהיה קהל אוטומטי שהיה מוכן לתת, למשל במקרה של 'הארץ', שהיה מוכן לשלם ממיטב כספו ולקנות מנוי, והכול היה איזה סדר של דברים נורא הרמוני. וזהו, נגמר", אמר.
"'הארץ' לא ממומן על ידי הממשלה כמו מוסדות תרבות, אין לו תמיכה, הוא חייב להגיע ולשרוד. וכדי לשרוד זה מה שקורה", הוסיף בצער. "והמוסף לספרות זה כאילו הסוף של הסוף של הסוף, כי כמה כבר יכול להיות טראפיק לספרות? גם כך זה ליחידי סגולה. זאת אומרת, צריך באמת שיהיה אדם בעל שאר רוח עצום שיגיד 'אוקיי, זה לא רווחי, אני מחזיק את זה למרות שזה לא רווחי לגמרי'"
לדבריו, גם בשנים האחרונות ניסה להתאים את עבודת המוסף למציאות המשתנה. "בכוחותיי הדלים עשיתי משהו שהוא מביא קצת יותר קוראים, ולא הסתגרתי במגדל שן".
כעת, עם סיום התקופה, ציפר מסתכל גם על ההחלטות שקיבל לאורך השנים כעורך. "יש תמיד חרטות על דברים שלא פרסמתי. היו המון אנשים שרצו לפרסם ואמרתי להם 'לא'. תמיד צריך לבחור מעט מתוך כל השפע שמגיע. היו מקרים אישיים של אנשים שזה גרם להם עוגמת נפש נוראית, משוררים, אפילו ממוסדים, שלא פרסמתי, והלב נקרע לראות את זה. אבל זאת הייתה המשימה של עורך".
ומה הלאה? מבחינתו, השגרה עדיין לא הסתיימה. "לאט לאט. עד תחילת אוקטובר עוד אקום לעשות מוסף חדש, לתכנן מוסף חדש, תמיד עם הרגשה כזאת שאני הולך לעבודה שגרתית, זו יצירה בעצם", אמר ציפר.
התרעות פיקוד העורף