"בלבנון פגשתי לראשונה את האוכלוסייה הדרוזית המקומית, וזה היה מפגש מטלטל מאוד", נזכר אסעד. "במהלך חילופי האש הקשים הגיעה אלינו ילדה פצועה עם אמא שלה, שהייתה לבושה בלבוש דרוזי מסורתי, בדיוק כמו שאמא שלי לבשה. זה היכה אותי בהלם. הכל פשוט עצר מלכת. אז הבנתי שצריך תמיד להושיט יד, ולדעת שגם בצד השני יש בן אדם.היינו צריכים לטפל בילדה ולפנות אותה, והמפקד רצה להטיס אותה בדחיפות לבית החולים רמב"ם. האם התעקשה מאוד שלא נעשה את זה, ולא הבינה מה קורה, ואני ניסיתי להסביר לה בשפתה שאני דרוזי, שאני אשמור על הבת שלה ושהמשפחה הפרטית שלי לא תעזוב אותה. בסוף היא השתכנעה".
אסעד שמר על קשר עם הילדה ועם אמה, והמפגש איתן ליווה אותו הרבה אחרי שהמלחמה הסתיימה. "באותם רגעים הבנתי גם את הפרדוקס המטורף שבו אנחנו נמצאים", הוא מסביר. "האם סיפרה לי בהמשך שבין הלוחמים שעמדו מולנו בצד השני היו גם חיילים דרוזים לבנונים. זה פרדוקס מורכב שאתה נתקל בו לפעמים במלחמות, אבל ברגע האמת כל מה שאתה חושב עליו זה איך להגן על עצמך, על הפקודים שלך ועל החברים שלך שנמצאים איתך בקרב, ופחות על האויב שמולך, גם אם הוא מהעדה שלך".
ערכים יהודיים
באירועים הרבים שעיצבו את הקריירה הצבאית והציבורית שלו, ניסח לעצמו תא"ל (במיל’) אמל אסעד שלושה ערכים שמלווים אותו: תעוזה, נחישות וחמלה. שלוש המילים האלה, שנעשו עם השנים מעין מצפן אישי עבורו, מופיעות עכשיו בראשי תיבות בשם ספרו האוטוביוגרפי החדש, "התנ"ח שלי" (הוצאת סער).
"אלה שלושה ערכים פשוטים אך עוצמתיים שמלווים את האדם ברגעים המורכבים ביותר של חייו", הוא מסביר. "במאי 1973, כשהתגייסתי לצנחנים, הגעתי לכותל ונשבעתי אמונים על התנ"ך היהודי. היה לי ברור, אחרי שקראתי בספר ונשבעתי אמונים למדינה, שיש בו כל כך הרבה ערכים יהודיים ואוניברסליים, ולקחתי אותם איתי לאורך כל הדרך. היו לי הצלחות והיו לי כישלונות, כמו לכל אחד, אבל למדתי דבר אחד: האדם הוא הדבר הכי חשוב בדרך".
הספר, שעליו עמל אסעד בארבע השנים האחרונות, מתחיל בילדותו בכפר עוספיא שעל הר הכרמל, במשפחה של חקלאים דרוזים. "הכפר שבו התחנכתי והאווירה שהייתה סביבי בבית השפיעו מאוד על עיצוב האישיות שלי", הוא מציין. "לא סיימתי תיכון, אבל אז הגעתי למשפחתי השנייה - הצנחנים. רציתי שירות קרבי שיאפשר לי להגיע למקום הכי גבוה, הכי מסוכן והכי טוב שיכול להיות. חמישה חודשים לאחר הגיוס שלי פרצה מלחמת יום הכיפורים, ומצאתי את עצמי, בגיל 18 וחצי, משתתף בקרבות בחווה הסינית. נפצעתי שם מרסיס שחדר קרוב לעין, ומיד אחרי שסיימתי את הטיפול בבית חולים שדה חזרתי ללחימה בשטח. זה היה המקום הכי מסוכן, אבל גם הכי חם ועוטף שיכול להיות. נפצעתי לאורך השירות שלוש פעמים, אבל תמיד חזרתי להילחם כי הבנתי את גודל האחריות שמוטלת עליי".
לאורך הקריירה הצבאית מילא אסעד כמה תפקידים משמעותיים, בהם מפקד פלחה"ן צנחנים, מפקד גדוד 932 של עוצבת הפלדה ומפקד חטיבת מנשה, האחראית על מרחב ג'נין. "התקופה שלי בג'נין, בשנים 1991-1994, הייתה אחת המאתגרות ביותר בקריירה שלי", הוא מספר. "נלחמנו שם נגד חוליית הפנתר השחור. עשינו עבודה יפה מאוד בכל מה שקשור למיגור הטרור ולטיפול במבוקשים. הגישה שלי לאורך כל הדרך הייתה תקיפה וחסרת פשרות בנושא הטיפול במחבלים, אך באותה נשימה, רגישה וחסרת פשרות בנושא הטיפול באוכלוסייה האזרחית. אזרחים חפים מפשע הם מחוץ לתחום ולא נוגעים בהם. כל מי שניסה להפר את הסדר משני הצדדים טופל בצורה המחמירה ביותר".
ב-1998 הועלה אסעד לדרגת תת-אלוף, והיה לדרוזי השלישי שמגיע לדרגה זו. תפקידו האחרון היה מפקד המנגנון הביטחוני לתיאום ושיתוף פעולה (מבת"ש), תפקיד שלימים הוטמע בתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים. "ניהלתי את שיתוף הפעולה הביטחוני בינינו ובין הפלסטינים", הוא מפרט. "בכל גזרה פעל מרכז תיאום שדרכו תזמנו וסנכרנו את כל הפעילות מול המשטרה הפלסטינית. היה אז תיאום מלא. גם כיום קיים תיאום מסוים, אך הוא רחוק ממה שהיה בעבר. באותם ימים ידענו על כל תנועה של כל מחבל, וידענו שיש לנו עם מי לעבוד ועם מי לשתף פעולה בצד השני. אפשר היה להמשיך, לפתח ולקדם את המודל הזה, אך לצערי הוא הלך ודעך עם השנים, והיום אנחנו נמצאים במצב הרבה פחות טוב".
סדק בחומת הדמוקרטיה
בשנים האחרונות משמש אסעד מנכ"ל חברת "טיירק" למיחזור צמיגים. בצד פעילותו החברתית לקידום העדה הדרוזית, יזם ב-2012 את פרויקט "בשביל הבנים הדרוזים" להנצחת בני העדה, חללי צה"ל וכוחות הביטחון, בהם אחיו הצעיר, סמל ופא אסעד ז"ל, שנפל בעת שירותו הצבאי ברצועת עזה ב-1993. "הרעיון נולד ביום שבו יצחק רבין ויאסר ערפאת חתמו על הסכם השלום על מדשאות הבית הלבן", הוא מספר. "לאורך כל השנים חיפשתי דרך נכונה להנציח את זכרו. לא רציתי להקים עוד אנדרטה דוממת משיש או מבטון באחד מבתי העלמין. אמרתי לעצמי שנעשה מפעל חיים דינמי, כי אחי אהב מאוד את החיים, אהב בני אדם ואהב לטייל, לרוץ ולעסוק בכושר. לכן החלטתי להקים שביל הליכה וריצה - פרויקט חי ונושם על שם כל הבנים הדרוזים שנפלו במערכות ישראל. השביל מתחיל באזור הכפר עוספיא ועובר דרך כל הכפרים הדרוזיים בארץ, לאורך 220 קילומטרים".
התרעות פיקוד העורף