כהן ואוחנה התחזקו מאוד, אך איש מהם לא קם בבוקר שאחרי והודיע שהגיעה שעת הירושה. ברקת, לעומת זאת, ספג מכה. במשך שנים הוא בנה מערך עצמאי, השקיע כסף, טיפח קשרים והתנהל כמי שמבקש להגיע ליום שאחרי נתניהו עם בסיס כוח משלו. עכשיו הוא תלוי הרבה יותר במספר המנדטים שתקבל הליכוד - ובמידת הרצון הטוב של האיש שאותו קיווה לרשת.
בליכוד של נתניהו קיימת נוסחה לא כתובה שכל מועמד לכתר לומד מהר: מותר להתקדם, כל עוד אין חשד שאתה ממהר מדי להגיע לקומה של בעל הבית. הפריימריז חיזקו את הכלל הזה.
יש לכך חשיבות גם ביום שאחרי הבחירות. אם נתניהו ינצח, נוח לו יותר עם סיעה שמעטים מחבריה מחזיקים בסיס כוח שמאפשר להם לסרב לו במשא ומתן קואליציוני. אם יפסיד, הדיון על עתידו יתחיל עוד לפני שיסתיים ניקוי הקלפיות. במקרה כזה יהיה מבחינתו הבדל גדול בין סיעה מלאה באנשים שבנו את עצמם נגדו, לבין סיעה שרבים מחבריה חבים לו את המקום, את השריון או לפחות את העובדה שנמנע מלסכל את דרכם.
אלי כהן הוא המנצח המעניין ביותר, דווקא מפני שהדרך שלו למקום הראשון הייתה כמעט מיושנת. הוא נמנע ממלחמה בנתניהו וגם מן התחרות המתישה על תואר הנאמן, הקולני או הקיצוני ביותר, אלא עשה את העבודה הישנה של הפוליטיקה: הגיע לאירועים, שמר על קשר עם פעילים, בנה קבוצות, זכר שמות, חזר לטלפונים. העבודה הזאת אינה מייצרת הרבה סרטונים ויראליים, אבל היא מייצרת קולות.
האם זה מה שהציל אותה? קשה לבודד גורם אחד. סביר יותר שהשילוב עשה את העבודה: קמפיין הגעוואלד, עבודת שטח מאומצת, השתלבות בדילים וברשימות מומלצים ושיעור ההצבעה הנמוך, שהגדיל את כוחם של המערכים המאורגנים. התוצאה ברורה: מי שסומנה כמי שעלולה לצנוח, סיימה כאישה החזקה בליכוד.
כשכל ההסברים נכונים
עכשיו מתחילה העבודה המסובכת באמת של נתניהו. את הליכוד הוא סידר, פחות או יותר. בימין כולו - הסדר רחוק מאוד. הרי גם מפסידי הפריימריז אינם יורדים מן הלוח: כל ח"כ שנפלט מהרשימה הוא מועמד פוטנציאלי למפלגה אחרת. מנהיג הליכוד אינו זקוק לעוד רשימת ימין שתקום סביב אנשים שרק לפני שבוע ישבו בסיעתו. חלק מן הנפגעים יקבלו מן הסתם טלפונים, הבטחות, אולי מקום בקמפיין ואולי רמז לתפקיד עתידי.
תשעת השריונים של נתניהו הם הגשר בין המערכה שהסתיימה השבוע למערכה שכבר מתחילה. הם הרבה יותר מפיצוי על כך שנתניהו לא קיבל ועדה מסדרת. זהו הכלי האסטרטגי החשוב ביותר שנותר בידיו. המתפקדים בחרו את הליכוד שלהם; עכשיו עליו להתאים את התוצאה לבוחרים שאיבד.
הבעיה המהותית היא הפער בין הגוף שבחר את הרשימה לבין הגוף שאמור להצביע לה - מתפקדי הליכוד הינם רק חלק ממצביעי הליכוד. חלק משמעותי מבוחרי הליכוד בבחירות הקודמות אינם נמצאים היום במפלגה. הם לא בהכרח הפכו לאנשי מרכז-שמאל. רבים מהם נשארו ימניים, אבל אינם רוצים כרגע את המוצר הפוליטי שנתניהו מכר להם בשלוש השנים האחרונות. בסקרים מסתובב מאגר של מצביעים כאלה (בין 8 ל-10 מנדטים ואף יותר) - מאוכזבים מנתניהו ומהממשלה, אבל אינם רוצים לעבור למחנה האחר.
ארדן ואדלשטיין רואים את אותו ציבור ומציעים לו ימין ממלכתי. פייגלין רואה קהל אידיאולוגי שמחכה למסגרת שלו. סמוטריץ' צריך להוכיח שהציונות הדתית אינה זקוקה למסגרת חדשה שתיקח ממנה את בוחריה. כל אחד מהם יכול להסביר היטב מדוע דווקא הוא נחוץ. הקושי מתחיל כאשר כמה מן ההסברים האלה נכונים בעת ובעונה אחת.
מבחינת נתניהו, הריצה הזאת עלולה להתגלות ככאב ראש רציני. אם וינטר מביא 4 או 5 מנדטים של מצביעים שהיו נשארים בבית או עוברים לגוש האחר, הוא נכס לימין. אם הוא אוסף 2.8% מן הליכוד, מסמוטריץ', מבן גביר ומימין מאוכזב ונשאר מחוץ לכנסת, הוא עלול לסייע להקמת ממשלה בראשות האיש שהוא מצהיר שאינו רוצה לראות בראשות הממשלה.
המתמטיקה השתנתה
מאז נוח לספר שהתחיה "המליכה את רבין". אומנם ההיסטוריה מסובכת יותר: הקולות שנשרפו יכלו להשפיע על חלוקת המנדטים ועל מאזן הגושים, אבל אי אפשר לקבוע ששמיר היה בהכרח מקים ממשלה, אילו התחיה הייתה עוברת. רבין השיג גוש חוסם, ובהמשך צירף את ש"ס. אבל בניכוי המיתוס נשאר לקח פוליטי מפוכח: מחנה יכול להחזיק ציבור גדול מאוד ולגלות בבוקר שאחרי הבחירות שחלק מכוחו כלל אינו מיוצג בכנסת. הפיצול משנה את התוצאה גם בלי שמאות אלפי בוחרים החליפו צד.
ב-1992 לא הייתה מפלגת ימין אחת מיותרת. היו כמה מפלגות שכל אחת החזיקה סיבה טובה, מבחינתה, לקיומה. הניסיונות לחיבורים נעשו, אך לא הבשילו. כל אחד היה משוכנע שהאחר הוא זה שצריך לפרוש, ואיש לא התכוון לקום בבוקר הבחירות ולשרוף לימין קולות.
תשעת השריונים מקבלים משום כך משמעות שחורגת בהרבה מן הוויכוח הפנים-ליכודי על הרשימה. מקום ברשימת הליכוד יכול להביא דמות חדשה, לתקן מחסור ברשימה, לפנות לקהל שהפריימריז לא נתנו לו ביטוי - ובאותה הזדמנות לפרק איום מבחוץ. שריון מוצלח לפעמים שווה יותר ממנדט אחד: הוא מחזק את הליכוד, ובאותה פעולה מונע ממפלגה מתחרה לקבל את הדמות שהייתה עשויה להעניק לה אמינות.
זו תהיה העבודה האמיתית של נתניהו עד הגשת הרשימות. יהיו שיחות ליליות, סקרים שיודלפו בעיתוי מדויק, הצעות לתפקיד, הבטחות ולחץ. בהחלט ייתכן שמישהו שהסביר במשך חודשים מדוע דרושה מסגרת חדשה, יסביר כעבור יומיים של משא ומתן ש"גודל השעה" מחייבו להצטרף למסגרת קיימת - כך נראו לא מעט ממערכות החיבורים בימין בעבר.
זה בדרך כלל השלב שבו מתחילות הצרות. חודש לפני הבחירות מפלגה חדשה מגלה שחלק מאלה שאוהבים אותה מאוד מתכוונים להצביע לאחרת. שבוע לפני הבחירות מגיע קמפיין "הצילו את הגוש", ואנשי ה-3.7% מתחילים לבדוק שוב אם ה-0.8% שהבטיחו "בטוח" עדיין נמצאים שם.
איזנקוט בתפקיד רבין
1992 מעניקה לנתניהו תזכורת נוספת. מול הליכוד עמד אז הרמטכ"ל לשעבר. איזנקוט איננו רבין, ובחירות 2026 אינן בחירות 1992. עם זאת, מבחינת נתניהו, יש דמיון פוליטי מטריד: יריב בעל תדמית ביטחונית שמאפשר לחלק ממצביעי הימין לומר לעצמם שהם אינם עוברים לשמאל, אלא לאיש ביטחון. זהו הציבור שנתניהו רוצה להשיב, שווינטר רוצה למשוך לעצמו, ושאיזנקוט רוצה לשכנעו שאפשר להחליף את נתניהו בלי החלפת הזהות הפוליטית.
כך נוצר משולש פוליטי משונה למדי. וינטר רוצה למנוע מאיזנקוט את ראשות הממשלה, ואיזנקוט זקוק למצביעי ימין מאוכזבים כדי להגיע לשם. וינטר מתחרה בדיוק על חלק מאותם מצביעים. אם מפלגתו תעבור - היא יכולה להיות חלק מן המחסום בפני איזנקוט; אם תיעצר מתחת לאחוז החסימה - היא עלולה להפוך לאחד הגורמים שעזרו לו. כולם יודעים את החשבון הזה. איש עדיין אינו ממהר לוותר, מפני שכל מפלגה קטנה בטוחה שלא היא אלא יריביה הם "התחיה של 2026".
ומכאן חוזרים לנתניהו ולבעיה שתעסיק אותו מעכשיו. את הליכוד הוא הצליח לעצב באמצעות תקנון, שריונים, לחץ, דילים וכוחו העצום של יו"ר מכהן. בימין הרחב אין לו כלים כאלה. הוא יצטרך לשכנע פוליטיקאים שחלומם לעמוד בראש מפלגה חשוב פחות מן הסיכוי של המחנה כולו להקים ממשלה; לשכנע אחרים לקבל מקום שלישי במקום להיות מספר אחת; ולהחליט מתי לחבק מפלגה קטנה ומתי להפחיד את בוחריה עד שתיעלם.
התרעות פיקוד העורף