בינתיים, גנץ מתעקש, כמו שאר החברים מתחת או על סף אחוז החסימה. הנה מידע שכדאי להם להביא בחשבון: מצביעי ימין מוכנים לקחת את הסיכון - וליפול עם מפלגה שלא תעבור - הרבה יותר ממצביעים שרוצים את החלפתו של ראש הממשלה.
פחות או יותר
יש לא מעט ישראלים שהצביעו לליכוד בבחירות 2022, וכרגע לא מתכוונים להצביע לליכוד. לפי רוב הסקרים בישראל, זה המצב. כמובן, העובדה שזה המצב בסקרים לא מבטיחה בוודאות שזה המצב בישראל. היא מבטיחה שזה המצב בסקרים. ואם להיות קצת יותר בהיר: היא מבטיחה כמעט בוודאות שזה המצב כאשר סוקרים את ישראל בשיטות מקובלות.
היא בת 50, מראשון לציון. אני לא יודע את שמה, אבל יש לי קוד, שמזהה את הנתונים שלה לצורך ניתוח סקר. יש לה תואר ראשון. יש לה ילדים. היא חילונית. היא השיבה על סקר שהשתתפו בו בערך 500 משיבים, לפני שבועיים. היא עזבה את הליכוד, אבל עוד לא בחרה יעד חדש. אולי זה אומר שתחזור לליכוד. אולי זה אומר שלא תלך להצביע. אולי, בסופו של דבר, תבחר יעד שאינו הליכוד. כמו רוב המתלבטים מסוגה, שהשיבו על הסקר הזה, היא מסבירה את השינוי הצפוי בהצבעתה בשני סעיפים: 7 באוקטובר וגיוס החרדים.
לעומתם, אלה שעזבו את הליכוד להתלבטות, או לאחת מהמפלגות הקטנות שבין הגושים (גנץ, ארדן) הרבה פחות בטוחים בהצבעה שלהם. וזה אף שהמניעים של אלה ושל אלה דומים למדי. אמרנו מה הם.
ויש קבוצה שלישית: עוזבי הליכוד למפלגות אחרות בקואליציה. בעיקר לעוצמה יהודית. מול העוזבת בת ה-50 מראשון לציון (היא עברה לישר!) נציב את העוזב בן ה-49 מירושלים. הכנסה ממוצעת. השכלה תיכונית. נשוי ואב לילדים. כמו מחצית מעוזבי הליכוד בתוך הגוש, הוא עבר לעוצמה יהודית.
אלה כנראה רוצים גישה עוד יותר לעומתית ואגרסיבית. ויש להם עוד סיבה לעזיבה: העובדה שהמלחמה לא הוכרעה. 55% מעוזבי הליכוד למפלגות הקואליציה האחרות (אמרנו - עוצמה יהודית, ויש גם עוזבים לציונות הדתית) אומרים ש"היעדר הכרעה" הוא סיבה לשינוי ההצבעה הצפוי שלהם.
גם בסקר החודשי של JPPI אפשר לזהות את הפער הגדול מאוד בין שני סוגים של עוזבי הליכוד. הסקר כולל שאלה קבועה על תחושת הניצחון במלחמה. העוזבים את הליכוד למפלגה אחרת בקואליציה נוטים לומר בשיעור גבוה מאוד שישראל מנצחת במלחמה (דירוג 4 או 5 בסולם של 1 עד 5). 90% מהם מרגישים שישראל מנצחת.
לעומתם, אלה שעוזבים את הליכוד לאופוזיציה נוטים לומר בשיעור גבוה למדי (52%) שישראל לא מנצחת במלחמה (דירוג 1 או 2 בסולם של 1 עד 5). רק רבע מהם (27%) אומרים שישראל מנצחת. ובמילים אחרות: או שהמעבר לאופוזיציה קורה, בין השאר, בגלל תחושה שישראל לא מנצחת במלחמה; או שהמעבר לאופוזיציה, מסיבות אחרות, מוביל את בוחרי הליכוד לשעבר להשתכנע שישראל לא מנצחת במלחמה.
אנחנו מזהים את המובן מאליו: שני מסלולי עזיבה שונים. מה שמניע את העוברים לאופוזיציה הוא גיוס חרדים (59% מהם מול 18% אצל הנשארים בגוש). מה שמניע את העוזבים שנשארים בגוש הקואליציה הוא המאבק על בית המשפט (47% אצלם מול 20% אצל העוברים לאופוזיציה).
ואפשר לומר את זה קצת אחרת: מי שעוזבים לאופוזיציה - הליכוד היא יותר מדי ליכוד עבורם. בעיני העוזבים לקואליציה - הליכוד היא לא מספיק ליכוד מבחינתם. מה שכמובן הופך את המשימה של הליכוד, כולל מטלת הפריימריז שהסתיימה השבוע, למסובכת.
משיח או קטסטרופה
שאלת עתיד יהודה ושומרון היא שאלה מודחקת בציבור הישראלי. יש לזה סיבות טובות: מדובר באתגר סבוך. מדובר באתגר שכבר ניסו לו פתרונות שונים שלא עלו יפה. מדובר באתגר שיש עליו - לפחות בתיאוריה - מחלוקת בלתי ניתנת ליישוב. מדובר באתגר ישראלי, שיש לו גם צד שני, שיש לו מה לומר, ולא תמיד בקול ברור. מדובר באתגר שלא נראה שיש סיכוי להתמודד איתו בקרוב באופן שיביא אותו להסדרה סופית.
שאלה מודחקת, אבל נוכחת. גם דחייה היא התמודדות. אולי זו ההתמודדות הנכונה לזמן הזה (נכון, המותג "ניהול הסכסוך" איבד מקסמו, לנוכח אירועי הזוועה בעוטף עזה, אבל לא זה בדיוק מה שאנחנו עושים?). אולי זו התמודדות שאין ממנה מנוס. אבל שלא יהיה ספק, ההדחקה אינה עוצרת את הזמן מלכת. ביהודה ושומרון יש תהליכים דמוגרפיים, יש התפתחויות בשטח, מקומות נבנים, נהרסים, מתפתחים, משתנים. יישובים מוקמים, חוות צצות, רועי צאן משוטטים, מילואימניקים מתרוצצים. המציאות נקבעת בשטח, בכל יום. מתגלגלת כרגע, בלי שיש יד מכוונת ברורה.
כשמדדנו את שיעור ההסכמה לתוכנית יישוב מחדש של העזתים במדינות אחרות, שיעור ההסכמה היה גבוה מאוד - אבל גם שיעור הספקנות. בצדק - התוכנית באה והלכה כמו הרבה תוכניות של טראמפ. קצף על פני המים, היום כאן, מחר איננו. מה לעשות בעזה? על זה אנחנו עדיין לא יודעים להשיב.
כמובן, הסיכוי שיקרה דבר כזה אינו גדול. ובמילים אחרות: כנראה שישראל צריכה לחשוב על העתיד של יהודה ושומרון בהיעדרו של פתרון אוזבקי או טורקמני. מה זה אומר? בסקר של JPPI לחודש אוגוסט ביקשנו במפורש לבחור בעתיד לשטח הזה, שהוא "יעד ריאלי אסטרטגי", "לטווח הארוך". כלומר - משהו שלא צריך לקרות מחר, אלא יכול לקרות גם בעוד הרבה זמן. משהו שישראל צריכה לשאוף אליו כיעד נכסף, שאם יקרה תוכל להרגיש שהאתגר הפך ללא אתגר. משהו שיש לו היתכנות כלשהי להתממש, ולא מגדלים פורחים באוויר.
הצענו עשר אפשרויות. אפשר מן הסתם להציע עוד, אבל גם זה הרבה. החיסרון בהצגת כל כך הרבה אפשרויות הוא הפיזור שמתקבל. כששואלים שאלה כמו "שטחים או שלום?", מקבלים שתי קבוצות גדולות. כששואלים שאלה מורכבת, עם הרבה סעיפים וניואנסים, מקבלים קבוצות הרבה יותר קטנות. ובכל זאת, שתיים דומיננטיות יותר מאחרות: קרוב לחמישית משיבים שהם בעד עתיד שבו "חלק מהשטח, עם רוב הישראלים, מסופח לישראל, ובחלק עם רוב הערבים מוקמת מדינה פלסטינית". שיעור דומה מעדיפים עתיד שבו "כל השטח מסופח לישראל, והאוכלוסייה הערבית עוברת למדינות אחרות".
הנה, על קצה המזלג, הסבר להדחקה. פתרון מועדף אחד הוא פתרון שישראל כבר ניסתה ללכת בכיוון שלו, ולא עלה יפה. לכן נותרו רק 27% שמוכנים לקבל את הרעיון של מדינה פלסטינית על חלק או כל השטח, גם כשמדובר בעתיד הרחוק (מקרב היהודים, 26%). פתרון מועדף שני הוא הפתרון של אוזבקיסטן. כלומר - לא אוזבקיסטן, אבל משהו שמזכיר את אוזבקיסטן. פתרון שכרוך במעבר של האוכלוסייה הערבית "למדינות אחרות", מי יודע איך, מתי, לאן ולמה.
אז שאלנו: "אם יתברר שאלה שתי האפשרויות היחידות, מה חשוב בעיניך יותר: שבמדינת ישראל יהיה רוב יהודי, או שכל שטח ארץ ישראל בין הירדן לים יהיה בריבונות ישראל?". לא לכולם זו שאלה קלה. בדיעבד אפשר לספר, שלא מעט מהמשיבים לסקר כתבו לנו (סקרים של המדד מאפשרים לעשות דבר כזה) שהשאלה הרגיזה אותם. למה צריך לבחור בין אבא לאמא? למה צריך לבחור בין רוב יהודי לארץ ישראל? בעיניי, התשובה די ברורה. יכול להיות שכרגע לא צריך לבחור, אבל אפשר לדמיין מצב שבו יהיה צורך לבחור, וכדאי לדעת מה נעשה במצב כזה, בעיקר אם אנחנו מניחים (כפי שחלקנו מניחים), שזה מצב סביר למדי.
לנוכח השאלה הזאת, שמעמידה את ההעדפות לארץ ורוב יהודי זו מול זו, כשתי אפשרויות בלעדיות, יש הכרעה ברורה בכלל הציבור: 55% מהישראלים ו-60% מהיהודים בישראל מעדיפים שבמדינת ישראל יהיה רוב יהודי "גם במחיר של ויתור על שטחים", לעומת 22% מהיהודים שמעדיפים ריבונות על כל השטח "גם ללא רוב יהודי". 18% מהיהודים השיבו שהם "לא יודעים", וזה שיעור גבוה יחסית. הוא נובע מהעובדה שישראלים רבים פשוט לא מוכנים לעשות בחירה כזאת.
מחנה הסיפוח, לעומתו, מפוצל. כמחצית ממי שרוצים סיפוח (46%) אומרים שהם מעדיפים את כל השטח גם אם המשמעות היא שבישראל לא יהיה רוב יהודי - וזו עמדה עקבית. עוד כרבע (27%) אומרים שהם מעדיפים רוב יהודי גם במחיר של ויתור על שטחים, וזאת אף שבחרו בסיפוח של כל השטח. האם זו עמדה עקבית? התשובה היא שבמקרים רבים כן, כי הישראלים האלה מקווים להגיע לפתרון בשטח שימנע צורך בבחירה. או שהערבים יעברו למדינה אחרת, או שתהיה להם אוטונומיה שאומנם תשחק את הרוב היהודי בשטח, אך לא את הרוב היהודי של אזרחי ישראל (כי הפלסטינים לא יקבלו אזרחות).
איזו עמדה נותרה לא פתורה? בעיקר עמדתם של ה-28% מתומכי הסיפוח שהשיבו שהם לא יודעים. הם יודעים שהם רוצים סיפוח, אבל לא יודעים אם חשוב להם יותר שהמדינה תהיה עם רוב יהודי או תכלול את כל שטחי יהודה ושומרון. או שאולי הם יודעים, אבל פשוט לא רוצים לומר, כי להערכתם אין סתירה.
מה שמחזיר אותנו - זו שיחה מעגלית - לנקודת ההתחלה. כרגע, מה שיש לכולם להציע זו גרסה רכה יותר או פחות של תוכנית אחת בלי מסלול מימוש ברור (חלוקת הארץ ושלום), או תוכנית אחרת בלי מסלול מימוש ברור (עזיבה של הפלסטינים). לא פלא שהשיחה מודחקת. במידה של בוטות אפשר לומר: כל המעורבים מחכים למשיח - שיבוא ויציל, או יכפה, או יקבע. או מחכים לקטסטרופה - שגם היא תציל, או תכפה, או תקבע.