שלי יחימוביץ' בפוסט בפייסבוק: "היי זאת שלי, זה הולך להיות פוסט אישי לגמרי, תשובה למתעניינים ולשואלים שהם לא בלופ של משפחה וחברים. לפני 8 חודשים פתע השתנו חיי. התגלה אצלי גידול סרטני בלבלב. במזל אובחנתי בשלב מוקדם, בלי גרורות, ונותחתי מייד.מאז, הסי.טי מראה כבר פעם שלישית שהגידול שהוסר לא חזר, ושאין סימנים להישנות המחלה. אבל סרטן לבלב הוא סרטן מניאק שצריך לתקוף בכל החזיתות, ולכן אני עוברת כימו די קשוח פעם בשבועיים.יש ימים קשים, אבל אין אומללות או פחד. גם לקונטקסט יש כאן תפקיד. איכשהו אני לא מרגישה שיש לי לגיטימציה להתקרבנות. בשבעה באוקטובר ובשלוש השנים שחלפו מאז, נרצחו ונהרגו במיתות איומות כל כך הרבה צעירים וצעירות, ילדים וילדות, כל כך הרבה חלומות, תקוות ומשאלות נטמנו בעפר. מי אני, שהיו ויש לי לי חיים מעניינים, מספקים וטובים מכל בחינה שהיא, שאקטר או שארגיש מסכנה.זה בטח לא כיף אבל גם לא זוועתי. לרוב אני מרגישה טוב, רוכבת על אופניים, ועושה כמעט כל מה שעשיתי קודם אבל במתינות, כי הכימו מחליש. הולכת לים, נפגשת יותר עם חברים, חווה אהבה ונכונות של הסביבה לעזור בכל צורה, וזה מרגש, סליחה על הקלישאה.לא פיתחתי נטיות מיסטיות או תאוריות אלטרנטיביות, וגם לא גיבשתי תובנה מסעירה חדשה על משמעות החיים. אני סומכת על הרפואה המודרנית, ומעריצה ומוקירה את הצוותים באיכילוב, בכל הדרגים. הם כורעים תחת עומס לא אנושי ולא הגיוני, ובכל זאת עומדים באופן מעורר השתאות והירואי בסטנדרטים מטורפים של מקצוענות ומסירות. אני אסירת תודה להם, וגם לצוות של מרפאת בן יהודה בכללית, על כל המעטפת התומכת.עושה כל מה שצריך כדי להחלים וכדי שהמחלה לא תחזור, ויש לזה סכוי לא רע, אבל במצברוח פרקטי ושלמה גם עם תרחישים פחות אופטימיים.בתמונה: באחד מטיפולי הכימו, עם עובד, בן זוגי המקסים והאהוב זה שש שנים".
התרעות פיקוד העורף