מרוז הוא אדם חביב ואיש שיח. הוא בנה לעצמו תדמית של אדם קיצוני בדעותיו וההתבטאויות שלו לעיתים קרובות מעוררות סערה אבל האמת היא שהוא אוהב אנשים, רגיש לזולת ולא מוכן להדיר מישהו בגלל זהות מסוימת או דעות פוליטיות. אני שואלת אותו האם השנאה שחש בעבר כלפי אנשי ימין או חרדים מופנית אצלו כיום כלפי אנשים אחרים והוא אומר כי "אני לא יודע אם שנאה היא המילה הנכונה, אבל אני נורא כועס על אנשים במחנה שלי, שעושים לו נזק עצום. גיליתי שהמחנה שלי, השמאל, הפך להיות המחנה הכי פחות ליברלי שיש. אין להם טיפה הומור עצמי, והם לא מוכנים לקבל דעה אחרת. למשל, כשפרסמתי את התמונה שלי מניח תפילין, חבר טוב שלי, שהיה מרצה שלי בעבר, שלח לי הודעה: 'תגיד לי בבקשה שזה פייק ולא עשית את זה'. מה אכפת לך שהנחתי תפילין? מה זה מפריע לך? זה בדיוק העניין – חוסר הליברליות הזה מוציא אותי מהדעת. שם אני מאבד את הפתיל", הוא מחייך.
"יאיר גולן מתנהג בצורה מזעזעת; לא יכול להתקרב לדמוקרטים"
מרוז לא תמיד מבסס את דעותיו על עובדות אלא על תחושות והוא מודה כי בנוגע לעבאס הוא בעיקר מתבסס על מה שהאיש משדר בעיניו – פתיחות ורצון טוב – ולא על אמירות בהירות שלו. אני שואלת אותו אם הוא לא מתעקש להיות נאיבי ולא להתפכח מחלום השלום עם הערבים למרות שהמציאות מוכיחה שהם אינם מעוניינים בכך והוא אומר לי: "אין פתרון אחר".
"לא מוכן להפוך את בן גביר למשהו שהוא לא בן אדם"
התרעות פיקוד העורף