שני סעיפים מתוך התוכנית האמריקאית המקיפה לסיום המלחמה בעזה מציבים מציאות מדינית ברורה:
• סעיף 19: "בזמן ששיקום עזה יתקדם ותוכנית הרפורמה ברשות הפלסטינית תיושם באמינות, יבשילו התנאים למסלול אמין להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית, שאותה אנו מזהים כשאיפה של העם הפלסטיני".
• סעיף 20: "ארצות הברית תכונן דיאלוג בין ישראל לפלסטינים כדי להסכים על אופק מדיני לדו-קיום של שלום ושגשוג".
התגובה האוטומטית הזו, מראש הממשלה ועד לראשי האופוזיציה, מעידה על עיוורון מרצון. נתניהו נשמע כאילו שכח את נאום בר-אילן, בעוד באופוזיציה מתעלמים מהעובדה הפשוטה: ללא פתרון מדיני לסוגיה הפלסטינית, לא יהיה ביטחון בר-קיימא לישראל.
התפיסה שלפיה "על חרבך תחיה" לנצח היא מרשם לשחיקה מתמדת. המשך החיכוך וההתנכלויות ביהודה ושומרון, לצד לחימה ללא תכלית אסטרטגית מוגדרת בעזה, מכרסמים בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
עבאס לא עשה דבר מלבד להציב את השאלה הנוקבת ששני הצדדים חייבים לענות עליה: האם עתידנו הוא מעגל אינסופי של שכול, מלחמות והרס, או חתירה להסדר אמיץ שמבטיח ביטחון ויציבות?
סעודיה ומדינות האזור מציעות שילוב אסטרטגי וכלכלי רחב היקף שיבטיח שגשוג לישראל ולשכנותיה. במקום לאמץ את ההזדמנות, המערכת הפוליטית נכנעת למיעוט משיחי וקיצוני שמכתיב את גורלם של עשרה מיליון אזרחים. הגיע הזמן שההנהגה הישראלית תביט למציאות בעיניים ותבחר בביטחון, בהסדרה ובשפיות.
התרעות פיקוד העורף